201804.16
0
0

לשון הרע במטרה לפגוע – מהי הכפשה בלתי מידתית?

פורסם על ידי בשעה מאמרים

פרסום לשון הרע מקים לפי החוק עילה להגשת תביעה לפיצויים, וכפי שנאמר ומצוטט לא אחת בפסקי הדין הנוגעים ללשון הרע, “טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב” (קהלת ז’, א’). חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 מגדיר מהי לשון הרע, מהו פרסום ומתי קיימות למפרסם הגנות המבטלות ו/או מפחיתות את זכותו של הנפגע לפיצוי.

אך מה קורה כאשר לשון הרע שפורסמה הייתה מוגזמת ומופרזת? כיצד החוק והפסיקה מתייחסים למצבים קיצוניים אלה? מהו הדין לגבי לשון הרע שיש בה “גרעין של אמת” אך הוא חבוי תחת מעטפת של “הכפשה” בלתי מידתית? ובכן, הנה ההסבר.

פרסום לשון הרע במטרה לפגוע

חוק איסור לשון הרע קובע לא רק את הזכות לפיצוי אלא גם הגנות המבקשות לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. אחת ההגנות הידועות לעניין זה היא הגנת תום הלב המצויה בסעיף 15 לחוק. על פי הגנה זו, פרסום לשון הרע לא יהווה עילה לפיצוי אם הוא נעשה בתום לב ובהתאם לנסיבות משלימות.

לדוגמה, לשון הרע שפורסמה בתום לב לטובת הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם, לשון הרע אשר הנתבע פרסם בתום לב מתוך חובה חוקית או מוסרית, לשון הרע שהייתה בגדר “הבעת דעה” בנסיבות מסוימות ועומדת בקריטריונים של תום לב, ביקורת בתום לב על יצירות אמנות וכדומה.

אולם תום לב איננו “מס שפתיים” ומדובר בהגנה שיש להוכיח. כמו כן, לצד הגדרה של ההגנה בחוק, המחוקק הוסיף וקבע מקרים שבהם ניתן לצאת מנקודת הנחה שהמפרסם לא נקט בתום לב. על פי החוק, בהתקיים אחד משלושת התנאים הבאים, חזקה על הפרסום שנעשה בחוסר תום לב:

  • הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתות הדברים.
  • הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט באמצעים סבירים בכדי להיווכח אם מדובר באמת, אם לאו.
  • המפרסם התכוונן בפרסום הדברים לפגוע בתובע במידה גדולה מהסביר במסגרת הגנת תום הלב.

התנאי השלישי, המדבר על “כוונה לפגוע”, הוא הנותן לגבי פרסומים מוגזמים וזדוניים. כאשר הפרסום היה מעבר לסביר ייתכן ויהיה אפשר להוכיח שעמדה מאחוריו כוונה לא תמה לפגוע. כוונה שמשמעותה שמיטת הקרקע תחת הגנת תום הלב ושיש לה השלכות על שיעורי הפיצוי.

החזקה הנ”ל קשורה לנטל ההוכחה בהליך המשפטי. דהיינו, אם התובע יוכיח שאחד מהתנאים מתקיים, נטל ההוכחה יעבור לכתפי הנתבע. כעת, יהיה על הנתבע להוכיח שהפרסום לא היה זדוני ולא נעשה מתוך כוונה לפגוע. עסקינן בנטל לא פשוט כלל.

מה ההשלכות של הדברים בפועל?

במקרים בהם הפרסום היה מוגזם, בוטה, חריף ובלתי מידתי, הדבר יכול להסיר מעל הנתבע את הגנת תום הלב. כלומר, לחזק את ה”קייס” מבחינה משפטית ולקרב את התובע לפיצוי. כמו כן, לאחר שההגזמות מחלישות את הגנת הנתבע ומסייעות לקבלת התביעה, הן עלולות להמשיך וללוות את המפרסם בפסיקת הפיצויים. לעתים, עד כדי פיצויים גבוהים במיוחד. על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע (העוסק בפיצויים ללא הוכחת נזק), בית המשפט רשאי לחייב נתבע לשלם כפל פיצוי אם “הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע“.

גם הפסיקה התייחסה לכך והנה למשל דבריו של בית המשפט העליון: “במקרים של פגיעה קשה וזדונית בנפגע, ניתן לפסוק פיצויים מוגברים או עונשיים” (ע”א 30/72, ההדגשות לא במקור). על פי פסיקת בית המשפט העליון, בדיון בנושא הפיצויים, על בית המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתנהגותו של המפרסם במידה שהייתה “משולחת כל רסן”, בהיקף ההשמצה, בהיקף הפרסום ואף בהתנהגותו של הנתבע בהליך המשפטי.

התנהגותו בהליך המשפטי? ובכן, הלכה פסוקה היא שאפשר ללמוד על כוונה לפגוע מהתנהלות המפרסם בהליך המשפטי שמתנהל בעקבות הפרסום. לדוגמה, אם הנתבע יודע שהדברים אינם אמת, אך הוא ממשיך לדבוק בגרסתו ולנסות להוכיח את צדקתו בבית המשפט, הדבר יכול להוביל לפסיקת פיצויים מוגדלים. שנאמר, “מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי״ (רע״א 4740/00).

דוגמאות לפיצויים כפולים בגין לשון הרע מתוך מטרה לפגוע

דוגמאות לצערנו יש למכביר וגם פיצויים בסך מאות אלפי שקלים אינם נדירים. הראשונה שנזכיר כאן נמצאת באחד מפסקי הדין המפורסמים והעדכניים בתחום והיא התביעה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ורעייתו, שרה נתניהו, נגד העיתונאי יגאל סרנה בעקבות פוסט בפייסבוק. פוסט שסיפר על אירוע מביך שבו היו מעורבים השניים ואשר העיתונאי הנתבע לא הצליח להוכיח את אמיתותו בבית המשפט.

נתניהו ורעייתו טענו לא רק ללשון הרע אלא גם לזכותם לכפל פיצוי בגין “כוונה לפגוע”. התובעים הצליחו להוכיח את הדברים בהליך בבית המשפט, ונפסק כי על סרנה לשלם לבני הזוג פיצוי בסך 100,000 שקלים בגין הפוסט (וכן הוצאות משפט בסך 15,000 שקלים). יצוין כי בית המשפט, למרות שמתח ביקורת חריפה ביותר על הנתבע, הפחית את סכומי הפיצויים משום שהפוסט לא ייחס לנתניהו מעשים פליליים ולא הוגדר “ברף העליון” של החומרה.

עוד דוגמה ללשון הרע מתוך כוונה לפגוע מצויה בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט השלום בפתח תקווה, בו נפסקו פיצויים בסך 300,000 שקלים בגין שלושה פרסומים שהוכחו כלשון הרע (ת”א 19650-05-15). מדובר בצדדים המתגוררים ביישוב קהילתי כאשר התובע טען שהנתבעת פרסמה בדיות בדבר היותו “סרבן גט”. נטען כי היא עשתה זאת באופן מוגזם בשלושה אירועים שונים. פעם אחת בשליחת מייל בתפוצה רחבה לתושבי היישוב, ופעמיים (לפחות) בכניסה לעסקו של הנתבע כאשר היא “מדווחת” לעוברים והשבים (וביניהם לקוחותיו) לגבי היותו “סרבן גט”.

בית המשפט דחה את טענות ההגנה של האישה (תום לב ואמת דיברתי), וקבע כי הפרסום נעשה בזדון ומתוך כוונה לפגוע. אי לכך, ולמרות שהסכום המקסימלי בחוק לפיצויים ללא הוכחת נזק עומד על 50,000 שקלים, בית המשפט החמיר עם הנתבעת ופסק כנגדה כפל פיצוי. במקום 150,000 שקלים (50,000 שקלים בגין כל אחד משלושת הפרסומים), פיצויים בסך 300,000 שקלים וכן 35,000 שקלים בעבור הוצאות משפט.

במקרה אחר, שנדון לא מזמן בפני בית המשפט המחוזי מרכז (ת”א 22138-10-11), נפסקו פיצויים כפולים בסך 492,000 שקלים בגין פרסומים שנעשו כנגד עיתונאי דוקומנטרי במסגרת שליחת מכתבים מכפישים המייחסים לו מעשים פליליים (הנמען היה מוסד לימודים אקדמי בחו”ל המעסיק את אחד משותפי התובע ליצירותיו). בית המשפט דחה את טענתו של הנתבע ל”ביקורת אקדמית לגיטימית” וקבע כי שליחת המכתבים נעשתה מתוך כוונת זדון ויש להביאה בחשבון בקביעת הפיצויים. יצוין כי בפסק הדין הנ”ל, סכום הפיצויים הכולל עמד על כ-630,000 שקלים, אך חלקו השני של הפיצוי לא היה בגין לשון הרע שנעשתה במטרה לפגוע.

הוכחת “כוונה לפגוע” – לא מהלך פשוט

למרות הגישה שהבאנו עד כאן, ברור שאי אפשר להצמיד לכל לשון הרע באופן מיידי גם “כוונה לפגוע”. אם היד הייתה “קלה על ההדק” הרי שכמעט כל פרסום של לשון הרע – מעצם טבעו – ייחשב ככזה שנעשה בכוונה לפגוע. לכן, נקבע בפסיקה גם יסוד נוסף והוא “התנהגות זדונית”. כלומר, יש לבחון לא רק את ההגזמות והבוטות של הפרסום, אלא גם את התנהגותו של המעוול. האם ניתן ללמוד ממנה על כוונתו.

אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי בחינת ההלכות שנקבעו לגבי לשון הרע כעבירה פלילית. קרי, כוונה לפגוע מעל לספק סביר. מכיוון שבית המשפט לא יכול להיכנס ל”מוחו” של המפרסם במועדים הרלבנטיים, הדבר נעשה על ידי הצגת ראיות נסיבתיות שסבבו את המקרה. הדברים מסתבכים כאשר קיים בפרסום “גרעין של אמת”. קרי, כוונה פוגענית לצד כוונה לגיטימית.

כיצד המפרסם יכול להתגונן לאחר פרסום מוגזם?

כפי שצוין לא אחת במאמר זה (וכמובן שבפסקי דין שונים), התנהגותו של המפרסם היא בעלת משקל רב בעת ייחוס כוונה לפגוע ו/או בשלב קביעת הפיצויים. על כן, רצוי מאד שהמפרסם ידע כיצד להתנהל בחוכמה. במיוחד גם מתי להרפות. לדוגמה, לא להכביד על ההליך המשפטי כאשר מתברר שהפרסום היה מוגזם או להציע התנצלות אם האמת נחשפת והפערים בין הפרסום לבינה מתגלים כגדולים.