201608.19
0
0

האם “ממים” או סטטוסים הומוריסטיים וסאטריריים יכולים להוות עילה לתביעת לשון הרע?

פורסם על ידי בשעה מאמרים

התשובה תהיה, בדרך כלל, שלילית. במיוחד נכון הדבר, משום ש”ממים” מובנים ע”י “הגולש הסביר” כסאטירה ותו לא, ולא כפרסום “עובדתי” מבזה.

מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עוסקים בביטוי כגון: ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית {ע”א 4534/02 רשת שוקן בעמ ואח’ נ’ אילון (לוני) הרציקוביץ’, פ”ד נח(3), 558 (2004)}.

כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של “שוק רעיונות” חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי.

סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על-מנת ליצור דיון ציבורי. החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי.

זאת ועוד. מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות. כלומר, סאטירה, בהיותה צורת ביטוי בוטה, עוקצנית ומעוררת פרובוקציה, מתאפיינת לרוב בלשון מוגזמת ובמטאפורות המעוותות את המציאות עד כדי גיחוך (ת”א (ת”א) 62430-07 אברהם בלילוס ואח’ נ’ מוטו מדיה בע”מ ואח’, תק-של 2009(4), 531 (2009)).

יחד-עם-זאת לא בכל מקום, “קטלוג” של פארודיה או סאטירה יגן על המפרסם. העלבות והכפשות אינן מוגנות מתביעת לשון הרע. במקרים כאלה תגבר זכותו של האדם לשם טוב” (ע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ ואח’ נ’ אילון (לוני) הרציקוביץ’, פ”ד נח(3), 558 (2004); ת”א (ת”א) 176992-09 אתי טל אברמוב נ’ אביב פרנקל ואח’, תק-של 2011(1), 195622 (2011); ת”א (יר’) 8301/99 אליצור קדושי נ’ רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית ואח’, תק-של 2005(3), 2016 (2005)).

בפסד דין מוטו מדיה, לדוגמא, דן בית המשפט בפרסום בירחון שבו כתבה שכותרתה “אמא’לה טסט” (להלן – “הכתבה”). בכתבה זו הוצג התובע, בוחן נהיגה ברכב דו גלגלי אימתני, הלבוש ברישול וחוסר טעם קיצוני, מדיף ריח רע ו”שככל הנראה סוגד לשטן, מרביץ לילדים שלו, אוכל איברים חיוניים שלהם בארוחת הבוקר ובלילה הוא פורץ לבתי קברות ומחלל קברים של צדיקים”.

בית המשפט קבע כי במקרה דנן, שלל התיאורים הציוריים העולים מהכתבה, מעוררים אצל הקורא תחושה קשה של לעג וביזוי כלפי מושא הכתבה – הן לגבי צורתו החיצונית והן לגבי אופיו ורמת המוסר שלו. בית המשפט קבע, כי אף-על-פי שגם הקורא הסביר אינו מפרש תיאורים אלו כלשונם – לא זו היא מהותה של סאטירה. בית המשפט הסיק, כי הקורא הסביר מקבל את הרושם כי המדובר בבוחן חסר רחמים, בלתי-מוסרי ומושחת, אשר אינו בוחל באמצעים כדי להכשיל את נבחניו. עוד הושם דגש על צורתו החיצונית ומראהו אשר אינו מלבב. לפיכך, קבע בית המשפט כי ממכלול התיאורים, דברי הלעג, הבלע וייחוס התכונות החיצוניות, לרבות תכונות האופי והתנהלותו של מושא הכתבה, עולה כוונה להשפיל, לבזות ואף לפגוע במשרתו של מושא הכתבה ובכך מתקיימים התנאים הקבועים בחוק איסור לשון הרע. בית המשפט פסק פיצויים בסך 40,000 ₪ על סמך סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע. ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי – נדחה.

ב- ת”א (יר’) 5358-09 נעם פדרמן נ’ חברת קשת ואח’, תק-של 2011(4), 21925 (2011)), קבע בית-המשפט כי המערכון נשוא התביעה הוא בלתי-מציאותי בעליל. הוא ממוקם בתוך תכנית סאטירה, אשר התכנים בה אינם מתיימרים להיות ייצוג ריאליסטי של המציאות. בית המשפט קבע, כי גם במערכון, ברור לחלוטין, גם לצופה המזדמן והאגבי בו, שאין מדובר בהתיימרות לשקף את המציאות או דבר מה הקרוב לה. אין מדובר בפרסום עובדתי, או בדבר מה הקרוב לכך. בולטים במערכון המימד של ההקצנה וההגחכה, הן בתיאור הדמויות שבו, הן במתרחש בו.  בית המשפט פסק, כי הקישור של התובע עצמו למערכון ולתכניו קצרצר, שולי ואגבי. דמותו של התובע אינה מופיעה במערכון גופו. היא אינה נזכרת בו. אין במערכון אמירה הקושרת אותו, במפורש או במשתמע, לתכנים המוצגים בו. במצב זה, קשה לקבל את טענת התובע, כי המערכון מייחס לו, באופן אישי, דעה כמי שמתייחס לערבים כאל תתי אדם ומוכן לפגוע בחיילי צה”ל.

עוד נקבע כי קיים ספק רב, אם צופה סביר במערכון אף יבחין באזכורו הקצרצר של התובע בסיום המערכון.

בת”א 3148/03 מתי גולן נ’ דרור רפאל ואח’, פסק בית המשפט, כי בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בענין “הבעת דעה מהסוג הטהור”, יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת סוגה של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. מקרים כאלה תגבר זכותו של התובע לשם טוב. בית המשפט קבע, כי חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. יחד עם זאת, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בענינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים.

בית המשפט קבע, על רקע הכללים האמורים, ובנסיבות העניין, כי הביטוי החוזר ונשנה על התובע “מדמם מזיקנה”; הקישור של התובע למצעד הגאווה; והשוואתו של התובע לכלב, יש בהם משום פרסום לשון הרע. נפסק פיצוי בסך של 60,000 ₪.

בת”א (ת”א) 162928/02‏‏ ירון נירית נ’ וואלה תקשורת בע”מ (השופט ד”ר קובי ורדי), דן בית המשפט במקרה שבו התובעים טענו להוצאת דיבתם רעה ע”י הנתבעים בכתבה שהתפרסה באתר באינטרנט. התובעים עוסקים בפרסום והכתבה נושא הדיון התייחסה להיבטים סקסיסטיים בפרסומות שהפיקו. בית המשפט דחה את התביעה בפוסקו כי אמנם הכתבה נוקטת לשון בוטה, אולם ספק אם הקורא הסביר יראה בכתבה, הכתובה בצורת פרודיה דמיונית, סרקסטית והומוריסטית, כפרסום שעלול לפגוע, לבזות ולהשפיל את התובעים. אמנם מדובר בשפה בוטה ובביטויים גסים ופרובוקטיביים, אך אין בכך כשלעצמו כדי להוות לשון הרע. בין השאר נפסק כי ישנה חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים.

בע”א 4534/02 רשת שוקן בע”מ,אמנון רבי,שאול ביביואח’  נ’ אילון (לוני) הרציקוביץ’, נפסק כי מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של “שוק רעיונות” חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי, אולם, בצד המשקל שניתן לחופש הביטוי בעת עריכת האיזון הראוי בעניין “הבעת דעה מהסוג הטהור”, יש לזכור כי גם ביטוי כזה עלול לפגוע בכבודו של אדם, ולבזותו. אין לאפשר כל השתלחות פוגענית ולו מכיוון שהיא חוסה תחת הז’אנר של פרודיה או סאטירה. העלבות והכפשות אינן מוגנות. במקרים כאלה, תגבר זכותו של התובע לשם טוב.

לאור זאת, נפסק, כי במקרה הנדון, התיאורים הציורים הרבים בכתבה מעוררים תחושה קשה לפיה הכתבה כיוונה להשפיל ולבזות את הרציקוביץ. ולא זו היא מהותה של סאטירה. סאטירה, בדרכה הבוטה והמתגרה, מטרתה לעורר דיון; להתסיס בכדי להניח עניין ציבורי על סדר היום. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הדימוי לא נועד להפשיט את הרציקוביץ ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר. נקבע  כי מוטיב העכבר נועד לשמש כאמצעי אומנותי הבא להדגים כיצד הרציקוביץ הפך (או למעשה תמיד היה) למה שהוא יצא נגדו. הוא אינו לורד, המקפיד על התנהגות הולמת בעולם הספורט.

לאור פסיקות בתי המשפט, סביר להניח כי ניתן יהיה לראות ב”ממים” כפרסום מוגן שלא יקים עילת תביעה בלשון הרע, אלא אם יצליח התובע להוכיח כי המדובר ב”ביזוי לשם ביזוי”, שהמימד ההומוריסטי שבו הוא “כסות” לפגיעה בשם טוב, או שאין מדובר בפרסום הנתפס בעיני “הגולש הסביר” כפרסום הומוריסטי.