201610.13
0
0

לשון הרע במערכת החינוך

פורסם על ידי בשעה מאמרים

מאת: עו”ד שלומי וינברג, יו”ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין, משרדו עוסק בלשון הרע.

במערכת החינוך הפרטית והציבורית מועסקים עשרות אלפי מורים, גננות, סייעות, מנהלי בתי ספר, מפקחים, פקידים ועוד. מאות אלפי ילדים, להם הורים מטפחים ומגוננים, צובאים מדי יום על שערי בתי הספר וגני הילדים, ושם מפקידים ההורים בידי אחרים את היקר להם מכל. צמתי מפגש אלו של לומדים ומלמדים, הורים ומורים, מנהלים ומנוהלים, מעסיקים ומועסקים, יוצרים לא פעם חיכוכים וויכוחים, ולעיתים, למרבה החומרה, גם האשמות קשות מסוגים שונים, העלולות לפגוע בשמם הטוב של המעורבים. במאמר זה אייחד את הדיון לסוגיות של לשון הרע המתעוררות במערכת החינוך.

האשמות של הורים נגד מפעילי גני ילדים

לא פעם מואשמים מפעילי גני ילדים, גננות או סייעות ע”י הורים לילדים, באלימות או בהתנהלות לא ראויה כלפי ילדיהם. האשמות אלו עלולות, לעיתים קרובות, להפסקת פעילותם של בעלי הגנים, להשעיה של עובדים, ולעיתים אף להוביל לפתיחת חקירה פלילית במשטרה, ולשבירת מטה לחמם של האחרונים.

האינטרסים הנוגדים והמתנגשים במקרים אלו – ברורים – מחד, אין חולק, שיש חובה מוסרית ומשפטית להגן על שלומם, על בריאותם (הנפשית והפיזית), ולבטח על חייהם של הילדים בגני הילדים. מאידך, אם הפגיעה היא מכוונת, שקרית או לא מידתית, קיימת חובה להגן גם על שמם הטוב של מפעילי הגנים והגננות (שגם הם עצמם לא פעם הורים לילדים), הזכאים לשם הטוב, לכבוד ולזכות להתפרנס בכבוד. במקרים אלו ראוי שייפסקו פיצויים משמעותיים.

על כן, בכל מקרה שעניינו האשמה כלפי מפעילים של גני ילדים, בתי המשפט חייבים לבדוק באמצעות עו”ד לשון הרע המתמחה בדברים אלו, באופן מעמיק וזהיר את המסד העובדתי, את תוכן הפרסומים, את אופן ניסוח הפרסומים, את תפוצת הפרסומים, ואת הרקע העובדתי הנוסף הרלבנטי, ככל שקיים.

בת”א 4118/09, 59680-12-14 פ’ז’ ואח’ נ’ ק’ס’נ’, הונח בפני כב’ השופט אייל באומגרט, תיק חמור במיוחד שחשף סדרה ארוכה של פרסומים דיבתיים קיצוניים ומכפישים, שבו פרסמה אם של פעוטה אשר שהתה בגן ילדים, בפני אמהות של פעוטים נוספים, כי צוות הגן מאכיל את הפעוטה בכוח, מאכיל אותה ואת שאר הילדים באותה כפית ועל גבי משטח החתלה, מטיח את ראשה בקיר ומותיר אותה שעות בלול, מניח מזרנים על גבי הלולים באופן שמונע מהפעוטות אינטראקציה עם הסביבה ולתקופה ממושכת ועוד. הנתבעת אף הגישה תלונה למשטרה (שנגנזה), ואף פנתה למקומון בעניין זה.

לאחר בחינה מעמיקה של חומר הראיות, לרבות צפייה בעשרות שעות של הקלטות חזותיות מהגן, ולאחר שנשמעו מומחים מומחים, אשר צפו בקלטות, אשר קבעו כי לא הייתה עדות לאלימות, התעללות או הזנחה, קבע בית המשפט כי לא אוששו ההאשמות החריפות שפורסמו ע”י מפעילי הגן, וכי גם הפרסום במקומון, בדבר התעללות שלא הוכח, נועד על מנת להפעיל לחץ על המשטרה, שלא לסגור את התלונה. בית המשפט דחה את טענות ההגנה, ופסק פיצוי בסך של 200,000 ₪ בתוספת שכ”ט עו”ד בסך של 35,400 ₪.

לעומת זאת, בתיק אחר שהונח לפניו, דחה כב’ השופט באומגרט (ת”א 1493/05 תורג’מן נ’ ינקלביץ) תביעה שהוגשה ע”י סייעת נגד אם, אשר נתבעה בגין טענה כי הכפישה את שמה בקרב הילדים בגן, בין היתר בכך שהיא נוהגת למשוך בזרועות הילדים ואינה ראויה להיות מטפלת, בגין עצומה שקראה להדחת התובעת ולסילוקה מהגן, ובגין הבאה לפרסום של כתבה מכפישה נגדה במקומון. בית המשפט העדיף את גרסת הנתבעת, קבע כי הדברים שפורסמו היה נכונים בעיקרם, וכי עומדת לנתבעת ההגנות שבסעיף 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע. אשר לעצומה – נקבע כי לא הוכח כי הנתבעת עמדה מאחורי העצומה, וכך גם לא הוכח כי היא זו שהביאה לפרסום בעיתונות. אשר למקומון – נקבע כי המדובר בסיקור מדוייק של מאבק ההורים, ועל כן עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום.

בת”א 7004/02 בן בסט ואח’ נ’ רוזן דן כב’ השופט מנהיים בתביעת לשון הרע שהגישו גננות נגד גננת אשר הועסקה על ידיהן. נטען, כי בתום אסיפת הורים, פנתה הנתבעת להורים וטענה שהגן שורץ עכברים, האוכל מזוהם, מגישים לילדים שאריות מזון שנשפך, אחת המטפלות היא נרקומנית ואלכוהוליסטית, והתובעות נצלניות ושקרניות.

בית המשפט קיבל את התביעה והורה לנתבעת לפצות את התובעת בסך של 60,000 ₪ בתוספת 9000 ₪ כשכ”ט עו”ד.

בת”א 586-03-12 אלקריאף נ’ אודליה רוית פיינשטיין, קבעה כב’ השופטת איריס סורוקר, כי אמירות נגד מפעילי גן ילדים, שעניינן “תראי לאיזה אנשים את שולחת את הילד שלך, אנשים שצועקים, שמצאו לנכון לפנות אליי כשאני עם תינוקת על הילדים” וכן “מה את שמה את הילדה בגן? את לא יודעת מה הולך בגן. תבדקי מה הולך בגן”, מרמזים על איכות הטיפול הלקוי בגן ומהווים לשון הרע, שכן המדובר בדברים מדאיגים העלולים להרתיע הורים וליצור תחושת חוסר נוחות. בית המשפט התחשב בכך שמדובר היה בדברים שנאמרו בע”פ בלבד ובאירוע חד פעמי והורה לנתבעת לפצות את התובעים בסך של 40,000 ₪ בתוספת שכ”ט של 9440 ₪.

בתיק אחר, ת”א 2437-09 גני תלתלים מרום בע”מ ואח’ נ’ פרקשנר, קבעה כב’ השופטת יעל בלכר, כי פרסום בפורומים באינטרנט של הורה לילד בגן ילדים, כנגד מפעילי גן הילדים, המזהיר הורים “לא להתקרב” לגן הילדים ולא לרשום את ילדיהם, וכי “המנהל שקרן ורמאי, גן גרוע, שלא נותן כלום לילדים, אין עשייה, אין יצירות, לוקחים לילדים צעצועים מהידיים”, מהווה לשון הרע. מאחר שלא הוכחו ההגנות בחוק איסור לשון הרע, קבע בית המשפט פיצוי בסך של 25,000 ₪.

בתיק אחר, ת”א 1228/04 גורן נ’ רינה, נדחתה תביעת גננת נגד הנתבעת, אם לילדיה, אשר למדה בגן של התובעת, בגין טענה כי סיפרה למספר הורים לילדים בגן, כי התובעת קשרה את בתה לכיסא בגן, וכך פעלה גם ביחס לילדים אחרים. כב’ השופט שמעון שטיין קבע כי הנתבעת האמינה בלב שלם ובאמון מוחלט לגרסה אותה שמעה מבתה, לפיה התובעת הייתה קושרת אותה בגן עם חבל לכיסא, וכי עשתה כן ביחס לילדים אחרים. מתוך שיחותיה של הנתבעת עם מספר ההורים, אישרו אלה בפניה, לגרסתה, את מעשי הקשירה. בית המשפט קבע כי אף שהדברים שבתה של הנתבעת אמרה לה, מהווים עדות שמיעה, הרי שזהו אחד החריגים לקבילותה ואף לאמיתותה של עדות שמיעה, בהיותה עדות של אדם אחר, ובעניינו קטינה “המשיחה לתומה”. כן נקבע כי היה בדברים “עניין ציבורי”.

בתיק אחר, ת”א 12355-09-09 רביב נ’ כהן ואח’, דחתה דחתה כב’ השופטת גלית ציגלר, תביעת בעלי פעוטון נגד בעלת פעוטון אחר באותו היישוב ונגד נתבעות אשר עבדו אצלה כסייעות בגן. השופטת קבעה כי ההאשמות של טיפול פסול בילדים, בין אם להורי הילדים ובין אם למי שאמורים לטפל בילדים במסגרת עבודתם, עונה על דרישת ה”עניין הציבורי” שבסעיף, וכי היה יסוד אמיתי מאחורי האירועים שדווחו. על כן גם עומדות לנתבעות הגנות סעיף 15(2) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע. כך גם לגבי התלונה במשטרה, אשר נטען כי הוגשה בתום לב, וגם העובדה שלא הוגש כתב אישום אינה מלמדת כי התלונה הייתה ללא בסיס.

בתיק אחר, ת”א 30116-06-13 ברדוגו ואח’ נ’ שליט, דחתה כב’ השופטת אושרי פרוסט פרנקל תביעה של גננות נגד אמו של אחד הילדים בגן, בגין פרסומים באתרי אינטרנט ובדפי פייסבוק של הורי הילדים, בדבר “רשלנות פושעת ואי לקיחת אחריות מצד מנהלות הגן”. נקבע, כי היה מדובר בהבעת דעה, ובכל מקרה לא צויין שם הגן והגננות. נקבע כי גם עומדות לנתבעת הגנת אמת הפרסום ותום הלב, ולשון הפרסום לא הייתה מתלהמת.

תביעת הורים נגד עובדי מערכת החינוך

לא פעם מושמצים הורים דווקא ע”י מי שאמורים לשמור על שלומם של ילדיהם – היינו: עובדי מערכת החינוך (מורים, מנהלים, גננות, סייעות, עובדים סוציאליים וגו’). לעיתים הדבר נובע  מתגובה נקמנית של האחרונים או מחוסר סובלנות להפנים ביקורת של הורים על התנהלות לא תקינה של אותם עובדים. במקרים אחרים נובעים פרסומים אלו מנקיטת “פוזיציה” בסכסוך שבין הורים מסויימים לבין הורים אחרים, או מרצון של אותם עובדים “להשתיק” ביקורת עניינית עתידית של אותם הורים (תביעות SLAPPׂׂׂ – תביעות “השתקה”).

בת”א 4283-12-10 מ.ש. נ’ ארגמן (גילוי נאות: הח”מ ייצג בתיק זה את התובע), קבע בית משפט השלום בתל-אביב, כי אמירות מכפישות של גננות על אב להורה לילד בגן, במסגרת הודעת דוא”ל להורי הילדים בגן, כי הוא הטריד אותן מינית, היה אחראי להטרדות טלפוניות מאיימות כלפיהן, והשרה בגן אווירה של מתח איומים ואווירת אלימות, מהוות כולן לשון הרע. בית המשפט דחה את טענות ההגנה של הנתבעות, בין היתר על יסוד החקירה הנגדית של אחת הגננות, בהן הודתה, הלכה למעשה, כי לא הייתה כלל הטרדה מינית. נדחו גם טענות ההגנה הנוספות שהעלו הנתבעות. בית המשפט פסק פיצוי בסך של 10,000 ₪, אולם התובע הגיש ערעור על גובה הסכום בבית המשפט המחוזי, שם ניתן פסק דין בסוגיה זו על דרך הפשרה בדלתיים סגורות.

יוער, כי לשיטת הח”מ, יש להיזהר בהקשר זה מהחלה רחבה מדי של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום מותר, הוא פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. פרשנות מרחיבה של סעיף זה לטובת עובדי מערכת החינוך ונגד הורים, עלולה לאפשר לעובדי מערכת החינוך להשמיץ הורים באופן בלתי ראוי, ומבלי שהם חשופים לתביעת דיבה, אף אם הדברים שהם מפרסמים כוזבים ודיבתיים (במגבלות הסעיף). כך, למשל, לא יעלה על הדעת, כי מנהל או מורה, המשמיץ הורה, וטוען כי הוא אלים, וכי אין לאפשר לו לבקר בבית הספר, במסגרת מכתב שהוא שולח למכותבים במערכת החינוך, יחסה תחת ההגנה שבחוק, אף אם המדובר בפרסום שקרי.

תביעות הורים נגד הורים אחרים

סוג אחר של תביעות במערכת החינוך, הוא זה של הורים לילדים הלומדים בגנים או בבתי ספר, נגד הורים אחרים שהוציאו דיבתם רעה.

הרקע לדברים יכול להיות על רקע של יריבות או אלימות בין ילדי הצדדים הנצים, להוריד: לחלופין על רקע אישי קודם, ולחלופי חילופין על רקע סוגיות הנוגעות לתפעול השוטף של בית הספר או גן הילדים (גביית כספים מהורים, יחס מורים/ מנהלים לתלמידים ועוד).

בתמ”ש 57199-11-14 פלוני נ’ אלמונית דן בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, בתביעה שהוגשה בין בני זוג לשעבר. הבעל לשעבר-להוריד תבע את זוגתו לשעבר בגין פרסום צו הגנה במוסדות החינוך של הילדים, על אף שידעה כי לא ניתן כל צו המונע ממנו להגיע למוסדות החינוך של הילדים. נקבע כי המצאת ההחלטה בצירוף הדברים שאמרה הנתבעת לאנשי החינוך כי האב מסוכן, מהווים לשון הרע, ואף הפרת חובה חקוקה נוכח הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט הקובע כי ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות. עקב כך פסק בית המשפט פיצוי בסך של 100,000 ₪.

בת”א 23276-11-13 חסון נ’ יפת ואח’ (גילוי נאות: גם בתיק זה ייצג הח”מ, הפעם את הנתבעים), הגישה התובעת, תביעת לשון הרע בגין מודעה שנתלתה ע”י הנתבע בצמוד לדלת גן ילדים שבה חונכו ילדי הצדדים. התובעת טענה כי השתמע מהמודעה שהיא לא נהגה כדין בטיפול בכספי ועד הגן.

כב’ השופט יעקב שקד דחה את התביעה. נקבע כי המודעה לא מהווה לשון הרע, וגם אם היה נקבע שהמדובר בלשון הרע, עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, לפיה המדובר בפרסום לשם הגנה על עניין אישי כשר, והוא הכספים שמשולמים על ידי הנתבע לקופת ועד הגן.

תביעה בין עובדי מערכת החינוך לבין עובדים אחרים או נגד משרד החינוך

בת”א 8408-03-09 שטרית סלומון נ’ משרד החינוך, נדחתה תביעה שהגיש עובד ששימש כאב בית בבית ספר נגד משרד החינוך בגין פרסומי לשון הרע שהפיצה עליו, לפי הנטען, מנהלת בית ספר, אשר הובילו לסיום עבודתו. בית המשפט קבע כי מכתביה של מנהלת בית הספר חוסים תחת סעיף 13(9) לחוק, וכי חובתה של המנהלת הייתה להעביר דיווח למועצה האזורית על התובע אשר תפקודו כאב בית לקוי ומפריע לבית ספר.

בת”א 2099-06 לודמיל נ’ מורד, דנה כב’ השופטת שאדן נאשף אבו אחמד בתביעה שהוגשה ע”י מטפלת בגן טיפול לילדים הסובלים מפיגור שכלי נגד גננת מטפלת שהועסקה באותו גן טיפולי, בגין תלונה שהגישה האחרונה ללשכת הרווחה בעיר ולמעסיקתה של התובעת, בה דווח כי התובעת מתעללת בילדים ופוגעת בהם פיזית. בעקבות זאת נפתחה חקירה במשטרה, ובסופו של יום נגנז התיק במשטרה. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין חל סעיף 13(9) לחוק, שכן המדובר בפרסום שנעשה ע”י מטפלת אחרת שהוטל עליה תפקיד ניהול בגן נשוא הדיון, בדיווח אל העובדת הסוציאלית האחראית על הגן מכוח חוק הסעד (טיפול במפגרים), מחלקת הרווחה בעירייה, וכן למעסיקתה הישירה של התובעת. נקבע, כי גורמים אלו מוסמכים לחקור את האירועים ולהפיק את המסקנות הדרושות, ועל כן המדובר בפרסומים מוגנים. כן נקבע כי עומדות לנתבעת הגנות נוספות מכוח החוק.

בת”א 42680/03 רזינובסקי נ’ קשתי ואח’ נדחתה תביעת מורה לחינוך גופני נגד מפקחת על החינוך הגופני בטענה שאינו מתאים לסגל ההוראה ו”לאקלים הסביבתי”, גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר ויש לו הערות וטענות לגבי אוכלוסיית התלמידים. נקבע כי במקרה דנן חלה הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ועל כן נדחתה התביעה.

יוער בהקשר זה, כי ע”פ סעיף 24(א)(1ד), בית הדין לעבודה יקנה סמכות עניינית לדון בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. ואכן, לא פעם, מובאות לפני בתי הדין לעבודה תביעות של עובדי משרד החינוך (מורה, מפקח וכו’) כנגד המעסיק, בגין טענות ללשון הרע שזה הפיץ נגדו. ברוב ניכר של המקרים נדחות תביעות אלו, שכן המדובר בפרסומים במסגרת שימועים לפני פיטורים, או במסגרת אחרת המוגנת ע”פ חוק איסור לשון הרע.

תביעות תלמידים נגד תלמידים בבית הספר

לסיום רשימה זו, לא ניתן להתעלם מסוגייה רגישה במיוחד, והיא האלימות המילולית, המגיעה לכדי “חרמות” למיניהן ולשון הרע המופצים ע”י תלמידים נגד תלמידים אחרים. הפצת דברי בלע ע”י תלמידים כנגד תלמידים אחרים יכולה להתרחש הן בע”פ, בין כותלי בתי הספר בעיקר, והן באמצעות המרשתת – בעיקר בפלטפורמות של ווטסאפ, פייסבוק, בליינדספוט וכו’. לעיתים עלולים אלו להוביל לפגיעה בנפשם הרכה של התלמידים, ואף ידוע בארץ על מקרה שבו התאבד נער עקב התעללות מילולית ע”י תלמידים אחרים.

אכן יש מקרים שבהם אין מנוס מהגשת תביעת לשון הרע של תלמיד נגד תלמיד אחר (באמצעות ההורים), אולם בסוג כזה של תביעות, הדבר חייב להיות מוצא אחרון, למשל, כאשר יש צורך בפנייה דחופה לערכאות בצו זמני לשם הסרת הפרסום (במיוחד ברשתות חברתיות כמו “פייסבוק”) או כאשר מדובר בפגיעה חמורה במיוחד בשמו/ה הטוב של תלמיד/ה.

עם זאת, ברוב המקרים, ניהול תביעות מסוג זה קשה הן עבור המתדיינים והן עבור בתי המשפט. ראשית, העובדה שהמדובר בקטינים יוצרת בעייתיות בזימונם וחקירתם על גרסותיהם ע”פ חוק, כך שבפועל, אמורים ההורים, כאפוטרופוסים טבעיים, לנהל את התביעות, וההכרעה בדבר נכונות הגרסאות (ואמיתות תוכנן – הן של חלק מהפרסומים והן של קיומן של ההגנות) יוכרע על סמך התרשמות מההורים. שנית, עצם הגשת התביעה עלולה, במקרים מסוג זה, להנציח ואף להגביר את המתח בין התלמידים הנצים, ואף ליצור פיצול מסוכן (בבחינת “לקיחת צד”) בין יתר התלמידים. שלישית, במקרים רבים המדובר בפרסום שכבר הופץ ברבים, ולא ניתן כבר להסירו, או שהמדובר בפרסום “אנונימי”, מקום בו הנטל על הוכחת זהות המפרסם מוטל על התובע. רביעית וביתר חשיבות, משפטיזציית יתר של החינוך בבתי הספר עלולה להוביל, לא פעם, להגשת תלונות סרק במשטרה (הורים כנגד הורים, הורים נגד תלמידים אחרים), וליצירת “מדרון חלקלק”, ואף להסלים אלימות, ככל שקיימת.

על כן נראה, כי בסוג האחרון של המקרים (בניגוד לסוגים הקודמים שתוארו לעיל), המכשיר המשפטי של הגשת תביעות לשון הרע חייב להיות המוצא האחרון בלבד, והדגש במערכת החינוך (אשר כשמה כך היא צריכה להיות) חייב להיות מושם על חינוך של התלמידים לסבלנות, לסובלנות, לרגישות ולחמלה, גם כלפי החלשים, המודרים והמתקשים יותר.

לסיכום, נראה כי גם בתחום רגיש זה של תביעות לשון הרע במערכת החינוך, הן בשל מספרם הרב של הלומדים במערכת החינוך, הן בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות הבלתי פוסקות המשפיעות על חיינו, ובעיקר בשל העובדה שהמדובר במערכת המופקדת על חינוכם וטיפוחם של היקרים לנו מכל, אנו עתידים לראות פסיקות רבות שעוד יעצבו את פניו של תת ענף זה בשדה של לשון הרע.