201611.13
0
0

לשון הרע המוצאת נגד תאגידים וחברות בע”מ

פורסם על ידי בשעה מאמרים

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי “בסעיף זה “אדם” – יחיד או תאגיד”.

השאלה האם תאגיד יכול לתבוע לשון הרע ללא הוכחת נזק

בפסיקת בתי-המשפט הייתה קיימת מחלוקת האם תאגיד יכול לתבוע על-פי חוק איסור לשון הרע, מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ולא רק בתביעה שענייני “נזק ממשי” – אשר קשה יותר להוכחה.

השאלה אם ניתן לפסוק לתאגיד פיצוי בגין עוולה של לשון הרע, כאשר לא הוכח שהפרסום גרם לו לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו, היא שאלה שנדונה רבות בפסיקה של בתי-המשפט השונים. מקור השאלה בכך שבעוד שסעיף 10 לפקודת הנזיקין קובע כי “תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק”, קובע סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע כי ניתן לפסוק לנפגע פיצוי גם ללא הוכחת נזק {נפגע לפי החוק הנ”ל משמעו הן אדם והן תאגיד}.

לאחרונה, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין אשר שם סוף לויכוחים בשאלה  U והכריע, כי תאגיד יכול לתבוע גם במסלול ללא הוכחת נזק ולא רק “נזק ממשי”. ברע”א 2015/15 מאיר פלבסקי נ’ חברת מקור הפורמייקה בע”מ (ניתן ביום 4.8.16), נקבע כי לתאגיד קשה להוכיח שהשמצתו על-ידי הנתבע גרמה לו אבדן לקוחות, אלא אם במקרים מסוימים שלחו לו לקוחות הודעה בדבר אי רצונם לשכור את שירותיו או לקנות את מוצריו. בית המשפט קבע כי בדרך כלל אין דרך אמיתית להוכחת הנזק במקרים רבים, אבל אותן תכליות שעמדו בבסיס גישתו של המחוקק בחקיקת סעיף 7א, יפה כוחן לתאגיד כמו לאדם בן אנוש, ואין טעם “להפלות” תאגיד לעומת אדם לשאת בנטל הכבד, היקר כלכלית ולעתים בלתי-אפשרי, של הוכחת נזק ספציפית. בית המשפט העליון הדגים את הקושי במקרה שבו פלוני מוציא שם רע על בעל חנות שאינה מאוגדת, ואחר כך על חנות מאוגדת, ולשתיהן פוטנציאל נזק זהה, ולא ייתכן  רק הראשון יזכה בפיצוי.

ואכן, הרציונאל בפסק הדין ברור, שכן קשה יותר להוכיח פגיעה במוניטין של תאגיד כתוצאה מפרסומים מעוולים, וקשה עוד יותר להוכיח את הקשר הסיבתי הנובע מאלו. כמו-כן, קשה יותר לשלול את זכות התביעה מתאגיד שכן הדבר עלול לפתוח ליריבים עסקיים (כמו למשל המקרה שנדון בבית המשפט העליון ע”א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ’ אלי עזור), עובדים (או עובדים לשעבר), ספקים או לקוחות של תאגיד או עסק לעוול על התאגיד ועלול “חוטא” או “מפרסם” לצאת נשכר בשל הקשיים הראייתיים בהוכחת הנזק הממשי שגרם הפרסום והקשר הסיבתי שבין הפרסום לנזק זה. הדעת אינה סובלת תוצאה שכזו.

על-כן, המסלול של סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הינו מסלול מתאים לתביעות תאגידים הנסמכות על חוק איסור לשון הרע, ובד בבד עומדת האפשרות לתאגיד להגיש תביעה בגין “נזק ממשי” מוכח {הפסד כספי, שנגרם, למשל, כתוצאה מירידה במכירות} שגרם הפרסום המכפיש, ולו על יסוד אומדן כללי, שייקבע ע”י בית המשפט, בהתאם לראיות שיונחו בפניו.

יובהר, כי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע לא קובע רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק אלא קובע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח נזקו. אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי ודי אם הוכחו נסיבות מטריאליות המבססות קיומו של נזק כזה והמניחות תשתית להערכתו.

הפסיקה בטרם פסיקת בית המשפט העליון בנושא

ב- בש”א (ת”א) 188946/04 {הוצאת עיתון מעריב בע”מ נ’ עיריית רמלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.05)} קבע בית-המשפט כי מאחר שהוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע אינה מבחינה בין נפגע שהוא תאגיד לנפגע שהוא אינו תאגיד, ומאחר שעל-פי הוראה זו ניתן לפסוק לנפגע פיצוי גם ללא הוכחת נזק, משמע שגם לתאגיד ניתן לפסוק פיצוי בגין לשון הרע גם ללא הוכחת נזק. בית-המשפט לא מצא מקום לאבחן בעניין זה בין נפגע שהוא תאגיד לנפגע שאינו תאגיד {ראה גם ת”א 32559-11-09 בראל נכסים בזכרון יעקב בע”מ נ’ גפן 79 בע”מ ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.12); ת”א (יר’) 10827-09 י.ד. ברזאני נכסים ובניין בע”מ נ’ שמעון יורם, תק-של  2012(3), 67673 (2012); ת”א 6228-03-09 נוף גינוסר אגודה שיתופית חקלאית בע”מ ואח’, פורסם בפדאור (01.02.11); ת”א (יר’) 5144-07 תאגיד איסוף מיכלי משקה בע”מ נ’ דניאל מורגנשטרן, תק-של 2012(3), 18725 (2012); ת”א 16273-11-09 בוריס טורס בע”מ נ’ נובוסטי נידיילי בע”מ, תק-של 2012(2), 88372 (2012); ת”א (עפ’) 2692-06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע”מ נ’ מכון אס.יו.אס ב ואח’, תק-של 2010(3), 55592 (2010); ת”א 4676-07 גרוזלם ריפורט פבליקיישנס בע”מ ואח’ נ’ עיתון מעריב בע”מ, פורסם בפדאור (25.01.11)}.

בין היתר, בית-המשפט בפרשת הוצאת עיתון מעריב בע”מ הגיע לאותה מסקנה על בסיס מאמר {י’ קרניאל, ע’ ברקת “הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן” עלי משפט ב’, 205, 245}, שביצע בדיקה אמפירית לגבי פסקי-דין שניתנו בתביעות בעוולת לשון הרע, ומצא כי בתביעות שהוגשו בגין עוולה של לשון הרע כמעט ואין אפשרות בפועל להוכיח נזקים בדרך המדוייקת והאמינה של הבאת ראיות ובית-המשפט קבע ברוב המקרים, כמעט ללא יוצא דופן, פיצוי על דרך האומדן.

כך גם ב- ת”א (יר’) 5950/06 {או.קיי קורסים נ’ האוניברסיטה העברית בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.08)} קבע בית-המשפט כי ניתן וצריך לפסוק פיצוי לתובעת, שהיא תאגיד, אף שזו לא הביאה ראיות ממשיות בדבר נזק ספציפי שנגרם לה כתוצאה מן הפרסום. וכדברי בית-המשפט: “אכן, כאשר מדובר בתאגיד, אין ענייננו בפגיעה בכבוד, אשר נלווה לה מימד רגשי הדומה לפגיעה בכבודו של אדם בשר ודם. עם-זאת, בדומה לאדם בשר ודם, עצם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עשויה להוות נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ומדידה. נזק זה עשוי להצדיק פסיקת פיצויים כלליים בתביעת לשון הרע, גם לתאגיד.”

בית-המשפט מצא כי המונח “נזק” בפקודת הנזיקין מוגדר באופן רחב וכולל גם פגיעה בשם הטוב. מאחר שבית-משפט מצא כי שמה של התובעת נפגע, ממילא נגרם לה נזק ולפיכך קבע כי לא חלות הוראות סעיף 10 לפקודת הנזיקין. פגיעה בשמה הטוב של התובעת היא נזק, אף אם אינו נזק ממוני. לכן, בנסיבות כאלה אין תחולה לסעיף 10 לפקודת הנזיקין, המונע פסיקת פיצויים אך ורק מקום בו לא נגרם נזק.

ב- ת”א (חד’) 44486-02-13 {איניגו יזמות בע”מ נ’ אלון דוידאן, תק-של 2014(2), 82418 (2014)} קבע בית-המשפט כי לגישתו גוברות הוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, שהוא חוק ספציפי, על הוראות סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שהוא חוק כללי. בית-המשפט ציין כי לא מצא מקום לשלול פיצוי מתובעת שהיא תאגיד, רק משום שלא עלה בידה להוכיח את ניזקה.

ב- ת”א (עכו) 47853-09-13 {מיכאל ממן נ’ נפתלי הלפרין, תק-של 2014(1), 108362 (2014)} קבע בית-המשפט כי אין כל הצדקה רעיונית לשלול על-הסף מנפגע לשון הרע את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון רק מן הטעם שהוא תאגיד, כאשר המטרה העיקרית העומדת בבסיס חוק איסור לשון הרע היא הרתעה מפני הוצאת לשון הרע ללא תלות בזהות הנפגע שיכול ועל-פי הגדרתו בחוק איסור לשון הרע להיות תאגיד.

גם אם נקבל את טענת התובע כי לתאגיד אין נפש או רגשות ועל-כן הוא אינו יכול לתבוע פיצוי בגין עוגמת נפש עקב פרסום לשון הרע אודותיו, עדיין פגיעה ב”שמו הטוב” של תאגיד יכולה להשליך על המוניטין העסקי שלו {ראה גם ת”א (יר’) 920/95 כדורי פיתוח עירוני נ’ אודי ארנון, תק-מח 99(1), 4611 (1999)}.

ב- ת”א (ת”א) 22933-09-09 {קיי.אס.פי. מחשבים (תל אביב) בע”מ נ’ גלובס פבלישר עתונות (1983) בע”מ, תק-של 2014(2), 40435 (2014)} קבע בית-המשפט כי הן מלשון החוק ומפרשנותו החוק והן מבחינה מהותית – אין מקום להוצאת תאגיד מגדר זכאותו לפיצוי סטטוטורי, מקום בו הפרסום גרם לפגיעה בשמו הטוב. משכך, בית-המשפט סבר כי אף מקום בו לא ניתן היה לייחס לתאגיד פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח לשון החוק – דבר אשר בית-המשפט לא סבר – הרי שבמקרה דנן, ניתן היה להורות על הפיצוי, מכוח מהות הפרסום {לגישה זהה ראה גם ת”א (ת”א) 30526-07-11 הילה ספיר שבה נ’ גלקסי טכנולוגיה רפואית בע”מ, תק-של 2014(1), 73881 (2014); ת”א (ראשל”צ) 2599-02-10 א.פ. עיצובים – שותפות מוגבלת נ’ אריה ויסמן, תק-של 2013(4), 93522 (2013)}.

דוגמאות לגובה הפיצויים הנפסקים בתביעת לשון הרע

במקרים המתאימים, ייפסקו פיצויים משמעותיים לחברה או לתאגיד שהוכפשו.

ב-ת”א (נת’) 13103/00 {עמי שפט – הנדסת חשמל בדיקות תרמוגרפיות בע”מ ואח’ נ’ סירי משה ואח’, פורסם בפדאור (01.02.05)} נפסק פיצוי משמעותי לתאגיד על דרך האומדן240,000 ש”ח וייתכן שגם זו דרך לעקוף את ההגבלה בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע ולתבוע נזק ממשי, אולם להותירו לאומדן בית-משפט {בדומה לרכיב כאב וסבל בתביעות לשון הרע או מכוח פקודת הנזיקין ביחס לאדם}.

ב- ת”א (ראשל”צ) 2599-02-10 {א.פ. עיצובים – שותפות מוגבלת נ’ ויסמן ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.13)} נקבע כי ייחוס קשיים כלכליים למתחרה, במסגרת תחרות עסקית אסורה, מקים עילה מכוח חוק איסור לשון הרע. נקבע כי יש לאבחן בין האפשרות לפסוק פיצוי שעה שלא הוכח שיעורו של הנזק, לבין שאלת אפשרות פיצוי כפול, דהיינו זה מכוח נזק ממשי, וזה מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. בית-המשפט סבר כי שעה שנטען כי נגרם לתובעת נזק ממון, יש לקבוע כי היא מנועה מלתבוע פיצוי מכוח הוראות סעיף 7א לחוק, וללא הוכחת נזק. עם-זאת, בית-המשפט קבע שאין מקום להורות על פיצוי כפול, דהיינו זה בגין נזק מוכח, וזה שללא הוכחת נזק, אלא שעל בית-המשפט לפסוק לתובעת אחד מהם, לפי הגבוה מבין השניים.
בית-המשפט פסק לתובעת פיצוי בשיעור כולל של 140,000 ש”ח בתביעת לשון הרע.

ב- ת”א 3554/03 {אורני ואח’ נ’ גרוס ואח’}, ת”א 7187/07 {צח ואח’ נ’ גרוס ואח’ (פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.12))} נקבע כי הרעיון הגלום בפיצוי אדם ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א לחוק, יהיה נכון וצודק גם ככל שמדובר בפגיעה בשמו הטוב או במוניטין העסקי של תאגיד, ואין לחייב חברה להוכיח נזקים על-מנת לזכות בפיצוי. בית-המשפט הפנה לת”א (מחוזי יר’) 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע”מ נ’ ארנון, פורסם במאגרים (17.02.99); תאת”א 2556/04 (מחוזי ת”א)Burbank Animation Studios Pty LTD   נ’ קלסיקלטת בע”מ, פורסם במאגרים (13.09.10); ות”א (ת”א) 62744/04 פרופ’ בוקר נ’ העולם הזה, פורסם במאגרים (31.01.06). נקבע כי הנתבעים ביצעו לא פחות מ- 17 עוולות לשון הרע כלפי התובעים, כאשר הוכח שהדברים נעשו בכוונה לפגוע ותוך חריגה קיצונית מתחרות עסקית לגיטימית. החברה לשקילה לא בחלה באמצעים ופעלה פעם אחר פעם להפיץ דברי לשון הרע בכתב ובעל-פה כנגד התובעים, בניסוחים משתלחים ומבזים, בהיקף נרחב ולקהל יעד ממוקד אשר מהווה מטרה ישירה לפגיעה בשמם ועסקיהם של התובעים, וכאשר הוסיפו והחמירו מעשיהם גם במסגרת סיכומיהם כאן. לפיכך פסק בית-המשפט פיצוי כולל בסך של 580,000 ש”ח.