פרסום לשון הרע עלול להוביל לכדי הגשת תביעה נזיקית כנגד המפרסם. בין אם יהיה זה אדם פרטי, עיתונאי, גוף תקשורת, עמותה, ארגון וכו'. מדובר בתביעת לשון הרע אשר במסגרתה הנפגע טוען כי הוא זכאי לפיצוי מהמפרסם בגין הנזק שנגרם לשמו הטוב.
עם זאת, בשיטת המשפט בישראל, הזכות לשם טוב איננה עומדת לבדה. מכיוון שהדמוקרטיה הישראלית מכירה גם בזכות החשובה של חופש הביטוי, לא כל לשון הרע מובילה בהכרח לפסיקת פיצויים. כפי שנאמר על ידי בית המשפט העליון:
"תכלית החוק לאזן בין זכויות בסיסיות וכבדות משקל הניצבות על כפות המאזניים – מחד גיסא זכות לשם טוב ומאידך גיסא הזכות לחופש הביטוי. זכויות יסוד אלה גלומות בערך הבסיסי של כבוד האדם, ומטרת ההסדר החקיקתי לאזן את המתח האינהרנטי השורר ביניהן" (ע"א 89/04).
כך למשל, החוק בישראל מגן על פרסומים מסוימים של לשון הרע כאשר הם נעשים בתום לב. בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אשר מגדיר מהי לשון הרע ומהו פרסום, ישנן מספר הגנות היכולות לעמוד לנתבע. הגנות שמטרתן לאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. ואכן, פעמים רבות, נתבעים בהליכי לשון הרע מעלים טענה לפיה גם במידה שייקבע כי אכן מדובר בפרסום ובלשון הרע, אין מקום לפסוק כנגדם פיצויים שכן הם פעלו בתום לב.
מהו תום לב?
אין ספור פסקי דין אשר ניתנו לאורך השנים בערכאות עסקו במתח שבין פרסום לשון הרע לתום לב. בין היתר בתביעות הנוגעות לפרסומים עיתונאיים, דברי ביקורת בקבוצות שונות (כמו שכנים), פרסומים ברשתות חברתיות (כגון לשון הרע כנגד עסקים ובעלי מקצוע), ביקורות אודות יצירות אמנותיות, תלונות לרשויות ועוד.
הסוגיות הללו הן מורכבות ביותר. עד כדי שלעתים פרסומים בנסיבות זהות יביאו לפסיקות שונות, אך ורק כתלות בתום ליבו של המפרסם.
לדוגמה, מעביד שמבקר עובד בישיבת צוות, בגין התנהלות לקויה ומתוך מטרה להעביר מסר חינוכי לשאר העובדים, לא יימצא בהכרח כחייב פיצויים ככל שיוכח שמעשיו היו בתום לב. עם זאת, ככל שאותו מעסיק העביר ביקורת תוך פגיעה בלתי סבירה בשמו הטוב של העובד, וכאשר הגבולות בין הביקורת להכפשה היטשטשו, ייתכן ותקום עילה לתביעת פיצויים.
היות שבית המשפט איננו בוחן לב וכליות, ואיננו יכול להיכנס אל נבחי נפשו של המפרסם בעת הפרסום, חוק איסור לשון הרע קבע מספר "נסיבות חלופיות" המקימות חזקה לכך שמדובר בפרסום לשון הרע בתום לב. במידה שאחת מהנסיבות הללו (שיפורטו להלן) התקיימה בפרסום המדובר, נטל ההוכחה בדבר "העדר תום לב" מונח (בדרך כלל) לפתחו של הנפגע.
לשון הרע בתום לב, הוראות החוק
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, אשר כותרתו הינה "הגנת תום לב", מגדיר את אותן 12 נסיבות חלופיות אשר בהתקיימן ניתן יהיה לדחות תביעת לשון הרע מחמת פרסום בתום לב. להלן המרכזיות והבולטות שבהן (מבלי להיכנס לכל הניואנסים המאפיינים כל נסיבה ונסיבה):
- המפרסם לא ידע או לא היה חייב לדעת על קיומו של הנפגע או הנסיבות שהביאו לכך שהדברים שפורסמו ישתמעו כלשון הרע.
- היחסים בין הצדדים חייבו את המפרסם לעשות את הפרסום מבחינה חברתית, חוקית או מוסרית.
- הפרסום נעשה על מנת להגן על עניין אישי כשר.
- פרסום אודות התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, שיפוטי או רשמי.
- הבעת דעה לגבי התנהגותו של הנפגע כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין, בישיבה פומבית של דיון, כאדם שהינו מושא לחקירה וכדומה.
- ביקורת על יצירה אמנותית שהוצגה ברבים.
- פרסום מוצדק שנעשה לגבי התנהגות הנפגע בעניין שבו המפרסם היה ממונה על הנפגע (למשל – עובד ומעביד, מפקד ופקוד וכדומה).
- הפרסום היה במסגרת הגשת תלונה לרשות מוסמכת (לדוגמה, תלונה למשטרה או לוועדת משמעת).
- הפרסום היה דין וחשבון הוגן ונכון לגבי אסיפה פומבית או אסיפה או ישיבה שהיה לציבור גישה אליה (ושהיה בדבר פרסומו עניין ציבורי).
- הפרסום נעשה להכחשה או גינוי לשון הרע אשר פורסמה קודם לכן.
- הפרסום היה על ידי מסירת מידע לעורך באמצעי תקשורת בכדי לבדוק את שאלת הפרסום.
- הפרסום נעשה במסגרת שידור תקשורתי שלא הוקלט מראש ושהמפרסם לא היה יכול לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.
הגנת לשון הרע בתום לב מגנה על מפרסמים גם כאשר הם אינם מצליחים להוכיח את האמת מאחורי הפרסום. כלומר, במידה שהנתבע יוכיח שהוא פרסם את הדברים בתום לב, במסגרת אחת מנסיבות סעיף 15, ייתכן והוא יוכל להדוף את הפסיקה כנגדו בהליך המשפטי של תביעת דיבה, אף אם הוא לא מצליח להוכיח את אמיתות הדברים.
החלק השני של ההגנה הנ"ל טמון באופן שבו המחוקק מגדיר את נטל ההוכחה. עניין המצוי בסעיף הבא – סעיף 16 לחוק. סעיף 16(א) קובע כי במידה שהפרסום נעשה באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15, ושהוא "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", חזקה עליו שנעשה בתום לב. מנגד, סעיף 16(ב) קובע כי ישנם מקרים בהם דווקא חזקה על הפרסום שהיה בחוסר תום לב:
- הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתות הדברים.
- הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט באמצעים סבירים בכדי לברר זאת.
- הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע במושא הפרסום במידה גדולה, מבלי שהדבר הינו סביר בכדי לשמור על הערכים המוגנים בסעיף 15 (הגנת לשון הרע בתום לב).
ניתן אפוא לסכם ולומר שבכדי ליהנות מהגנה בדבר לשון הרע בתום לב, המפרסם צריך להוכיח את קיומם של שני תנאים מצטברים:
- הפרסום נעשה בתום לב.
- הוא נכנס בגדר אחת מהחלופות הנסיבתיות אשר מנויות בסעיף 15.
נטל ההוכחה נקבע לפי החזקות בסעיף 16, לכאן או לכאן.
הגבלת לתחולת הנסיבות
חשוב להדגיש כי גם כאשר הפרסום נעשה בגדרי אחת מהנסיבות שמנויות בסעיף 15, ייתכן וייקבע כי הוא לא נעשה באמת בתום לב. הדברים תמיד נבחנים לגופו של עניין, על פי מכלול הנסיבות שמאפיינות את הפרסום, אופיו, יחסי הצדדים, השפעתו, תפוצתו וכדומה.
כך, למשל, בעוד שסעיפים מסוימים בחוק מציבים הגנה על הבעת דעה מפני תביעות בגין לשון הרע, תיתכן סיטואציה שבה הבעת דעה תתברר כהכפשה המצדיקה פיצוי. לדוגמה, כאשר במסגרת הבעת הדעה נאמרו עובדות שקריות ופוגעניות. בית המשפט העליון התייחס לעניין זה באומרו כי:
"הבעת הדעה אינה חייבת להיות אמת, אולם חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות, וכן על המפרסם לגולל לפחות את העובדות העיקריות שעליהן מושתתת הבעת דעתו. הנתבע אינו יכול לחסות בצילה של הגנה זו, שכן הבעת הדעה כפי שהוצגה ע"י הנתבע במסגרת שידורי הרדיו, מוצגת כעובדה ובכך אין הפרדה ראויה בין עובדות לדעה" (ד"נ 9/77).
הדברים יפים, בהתאמות הדרושות, לכל אחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בין אם בעשרות פסקי דין שעסקו בשאלה "מהו עניין אישי כשר?" לגבי הגנה על פרסום לשון הרע בתום לב לטובת עניין אישי כשר, ובין אם בהתייחסות לנתבעים שטענו כי הפרסום נעשה מתוך "חובה מוסרית, חברתית או חוקית" (והאם באמת כך היה). לא כל ביקורת על יצירה אמנותית היא בהכרח ביקורת בתום לב, ולא כל מעביד רשאי לפרסם על עובד ככל העולה על רוחו.
דוגמאות לתחולתה של הגנת תום הלב
על מנת להבין טוב יותר במה דברים אמורים, הנה מספר דוגמאות לגבי מקרים שבהם התקבלה בבית המשפט טענה בדבר לשון הרע בתום לב.
מכתב לגבי עובד לקראת עמידה בפני וועדת משמעת – בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעה בגין לשון הרע שהתבססה על מכתב שלילי אודות עובדת שעמדה בפני וועדת משמעת, ואשר נכתב לבקשת מנהל נוכחי על ידי מנהלת קודמת. העובדת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין "המכתב הפוגעני" אך בית המשפט דחה את הדברים. בין השאר לאור פרסום המכתב בתום לב. נקבע כי הטקסט לא היה מנוסח באופן חריג, לא הופץ בתפוצה רחבה, והיה בבחינת "הבעת דיעה על התנהגותה או אופיה של התובעת" (סע"ש 36030-06-14).
פרסום בהודעה לקראת אסיפת תושבים ביישוב – בית המשפט השלום בירושלים דחה תביעה בגין לשון הרע אשר הוגשה על ידי בני זוג כנגד מזכירות היישוב בו הם מתגוררים. זאת לאחר שמזכירות היישוב פרסמה בתפוצה רחבה לתושבים הודעה לפיה יש להגדיל את גביית המיסים הפנימיים לאור ההוצאות המשפטיות שיידרשו בניהול תביעה (אחרת) נגד בני הזוג. נקבע כי הפרסום חסה תחת הגנת תום הלב שכן הוא נעשה על ידי נבחרי ציבור אשר היו חייבים, מתוקף תפקידיהם, לפרסם לתושבים מידע אודות הבסיס לגביית כספים. הודגש כי מדובר בפרסום שהיה קשור לאינטרס האישי של חברי הוועד, וכפועל יוצא מכך, של כל חברי היישוב, שכן חברי הוועד הם נציגיו (ת"א 23017-04-14).
לייעוץ וסיוע משפטי בכל הנוגע לשון הרע בתום לב – אתם מוזמנים ליצור עם משרדנו קשר, עורך דין שלומי וינברג
קראו גם:
