201811.16
0
0

הוצאת דיבה – תביעת דיבה בזדון או בשוגג?

פורסם על ידי בשעה מאמרים

אין צורך להכביר במילים אודות הנזק שעלול להיגרם לאדם או גוף כלשהו בעקבות לשון הרע. אך האם קיים הבדל בין לשון הרע אשר פורסמה מטעמים תמי לב לבין הוצאת דיבה מתוך זדון וכוונה לפגוע?

התשובה היא “כן, בוודאי”, וההסבר מצוי (באפיק האזרחי) בעיקר בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965, אשר קובע כי במידה שיוכח כי המפרסם ביצע מעשיו בכוונה לפגוע, ניתן לפסוק כנגדו כפל פיצוי. במאמר מוסגר נדגיש שלפי סעיף 6 לחוק הנ”ל, פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע יכול לעלות כדי עבירה פלילית שדינה שנת מאסר.

אחת הדוגמאות המפורסמות למקרה של תביעת דיבה עם דרישה לפיצוי כפול בגין כוונה לפגוע אנו מוצאים בפסק הדין הידוע שניתן כנגד העיתונאי יגאל סרנה, שחויב בפיצוי בסך 100,000 שקלים לראש הממשלה נתניהו ורעייתו (ת״א 16-03-56211 נתניהו ואח’ נ’ סדנה), בעקבות פוסט בפייסבוק שהוכח שהיה במטרה לפגוע.

הוצאת דיבה בכוונה לפגוע – מהי התנהגות זדונית?

אך הוכחת “כוונה לפגוע” בפרסום לשון הרע איננה עניין של מה בכך. המחוקק לא הרחיב מעבר לסעיף 7א(ג) הנ”ל, ובתי המשפט נדרשו לצקת פרשנות לעניין בפסיקתם. כאשר בוחנים את הפסיקה הענפה בתחום, ניתן לשרטט מספר כללי אצבע היכולים להעיד על כוונה לפגוע או לחילופין – לשלול את קיומה.

ראשית, חשוב להבין כי בתי המשפט יוצאים מנקודת הנחה שאמנם כל הוצאת דיבה עלולה לגרום לעוול, אך לא כל הוצאת דיבה נעשתה מתוך כוונה לפגוע. בכדי להפריד בין השניים, נקבע כי פיצויים כפולים בגין “כוונה לפגוע” חייבים להסתמך על יסוד נוסף של “התנהגות זדונית“.

מהי “התנהגות זדונית”? להגדרה זו משתמשים לרוב בכלים הלקוחים מהמשפט הפלילי. החל באמות המידה הבוחנות את מה שקרוי “היסוד הנפשי” (שלקוח מהמשפט הפלילי ומהווה לעתים את ההבדל בתוך מדרגי עבירות – למשל, את ההבדל בין “הריגה” ל”רצח”), וכלה בהוכחה חזקה שתהיה מעל לספק סביר.

מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, התייחס לקושי הטמון בכך בדיון אודות לשון הרע מתוך כוונה לפגוע (רע”פ 9818/01): “בית-המשפט אינו בוחן כליות ולב. אין בכוחו לחדור למוחו של הנאשם (בהשוואה למשפט פלילי – ש”ו) בחיפוש אחר כוונתו. לשם כך עליו להעריך את הראיות הנסיבתיות הסובבות את המעשה, ולפיהן לקבוע אם הוכחה כוונתו של הנאשם מעבר לספק סביר … הפרסום הוא אחד מאותן ראיות נסיבתיות“.

בפועל, לאחר הוכחה שהדברים עולים כדי לשון הרע ושלא עומדות למפרסם הגנות מכוח החוק (כמו לדוגמה הגנת “אמת בפרסום”), יש להיכנס לעובי הקורה. בין היתר תוך בחינת היבטים כגון מערכת היחסים בין המפרסם לנפגע, האינטרסים שהביאו את המפרסם לפרסם את הדברים, הטון שבו נוסחו, אופי הפרסום ועוד.

לעתים קרובות, בתי המשפט יתחשבו גם בהתנהגות הצדדים לפני הפרסום, אחריו ואף במהלך ההליך המשפטי. למשל, אם נחזור לרגע לפסק הדין בעניין נתניהו וסרנה, בית המשפט למד על הכוונה לפגוע בין היתר בשל סירובו של העיתונאי להתנצל גם לאחר שהובהר כי הוא איננו יכול להוכיח את אמיתות הדברים, ואפילו מניסוחו של כתב ההגנה, שהיה, כדברי בית המשפט, “רווי בהכפשות והשמצות של התובעים, ביחס לדברים שיתכן כי יסודם ברכילות או בשמועות, אשר אין להם דבר וחצי דבר עם הפרסומים הנדונים בתביעה זו“.

בפסק דין מפורסם נוסף, אשר ניתן במסגרת תביעה שהוגשה על ידי השר לשעבר, נתן שרנסקי, כנגד סופר שכתב ספר עמוס הכפשות אודותיו ואודות מפלגתו (“ישראל בעליה”), נקבע כי התנהגות המפרסם לפני ואחרי הפרסום יכולה להוות נקודת בוחן טובה לגבי כוונותיו. “האם היה בהן רישול או קלות דעת” או שמא “זדון וכוונה ישירה לפגוע“.

במקרה של שרנסקי וישראל בעלייה, סכום הפיצויים (החריג, יש לומר) שנפסק לטובת הנפגעים הועמד בבית המשפט המחוזי (ע”א 1133/99) על כ-900,000 שקלים, בתוספת כ-300,000 שקלים הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד. ערעור לבית המשפט העליון רק “ריכך” את המכה אך לא ביטל אותה.

עוד שיקולים אשר נלקחים בחשבון בהתחקות אחר “התנהגות זדונית” ו”כוונה לפגוע” נעוצים בשאלה האם הפרסום היה מכוון לגופו של אדם. זאת מתוך הנחה שיש הבדל בין פרסום הנוגע לעסק לבין הוצאת דיבה המשגרת חץ מורעל היישר לבעל העסק. כמו כן, בית המשפט בוחן האם יש למפרסם “חלק” בפרסום. לדוגמה – האם הנפגע התגרה במפרסם, בפרט ב”מעמד הפרסום” (כמו במקרה של הוצאת דיבה במהלך וויכוח בטלוויזיה), וכיצד הוא התנהל לאחר הפרסום כלפי הפוגע.

לעתים קרובות ניתן גם להסתמך על נתונים חיצוניים הקשורים לפרסום שיכולים להעיד על “כוונה” (לכאן או לכאן). בין היתר על ידי שאלות כגון “עד כמה לפנינו הוצאת דיבה שפורסמה מבלי לבדוק היטב את הדברים והאם היו למפרסם די משאבים לבצע בדיקה כאמור או שמא אצה לו הדרך”.

תביעת דיבה – לסיכום

הוצאת דיבה עלולה ללא ספק להוביל להליכים משפטיים ופיצויים בסופם. אולם כפי שניתן לראות מהפסיקה, הליכים הנוגעים ללשון הרע אינם “שחור ולבן”. נהפוך הוא. מקרים רבים יכולים להיות מוגדרים כ”גבוליים”, ולעתים גם פרסומים פוגעניים ביותר לא יניבו פיצויים כלל (ומקל וחומר שלא פיצויים כפולים מחמת כוונה לפגוע).

כאשר התובע עובר את המשוכות הראשונות של הליך – קרי, הוכחת לשון הרע והדיפת הגנות – אין מדובר בהכרח גם במעבר מכשול נוסף של “כוונה לפגוע” המזכה בכפל פיצוי. היות שפיצויים בגין לשון הרע עומדים תמיד בניגוד לזכות לחופש הביטוי, בתי המשפט אינם נוטים בנקל לחצות את הקו בעבור “כוונה לפגוע”. הוכחת כוונה לפגוע צריכה להסתמך על יסוד נוסף, והתחקות אחר היסוד הנפשי שמאחורי הפרסום. משימה שאיננה פשוטה כלל וכלל.