הוצאת דיבה ללא שם – האם רמיזה מצדיקה תביעת לשון הרע?

דף הבית » מאמרים » הוצאת דיבה ללא שם – האם רמיזה מצדיקה תביעת לשון הרע?
עו"ד שיימינג

הוצאת לשון הרע היא עוולה אזרחית המצדיקה נקיטה בהליכים משפטיים כגון תביעת לשון הרע, ולעתים אף פסיקת פיצויים שיכולים להגיע לכדי סכומים משמעותיים (עד כדי עשרות ואף מאות אלפי שקלים).

אך מהו הדין לגבי טקסט שאיננו מזכיר את שמו של הנפגע, אלא רק רומז? האם תוכן "אנונימי" יכול להקים את היסודות הנדרשים להליכים משפטיים? התשובה היא "כן", אך במידה שהנפגע יכול להוכיח ש"אדם סביר" שנחשף לדברים היה עלול לקשר בין דברי הבלע לבינו.

לשון הרע ברמיזה – המסגרת החוקית

סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כי זכאותו של הנפגע לפיצוי לא תלויה בכך ש"לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות", אלא די בזה שהיא "משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". כלומר, פרסום לשון הרע יכול להיות עילה לתביעה גם מבלי להזכיר באופן מפורש וחד משמעי את שמו של האדם או הגוף אליו מיוחסים הדברים.

מתי ניתן להוכיח שפלוני התכוון לאלמוני? כיצד מוכיחים זאת אם הוא הקפיד שלא להזכיר את שמו? התשובה נעוצה במה שהוגדר בפסיקה בתור מבחן "האדם הסביר".

זהו מבחן במסגרתו התובע צריך להוכיח ש"אדם סביר" שהיה נחשף לפרסום, יכול היה להסיק ממנו שהוא מכוון ל-X או Y. על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הצלחתה של תביעה לא תלויה בכך שאותו "אדם סביר" יהיה סמוך ובטוח שהפרסום מתייחס לפלוני, ודי בזה שהפרסום היה "עלול" להתפרש ככזה.

הוצאת דיבה \ לשון הרע ללא שם – נטל ההוכחה

אין זו סוגיה של שחור ולבן. שכשאדם שוקל להגיש תביעה בגין לשון הרע או הוצאת דיבה שפורסמה תוך "רמיזה" או "בין השורות" כלפיו, עליו לעשות זאת תוך הכנת תשתית ראייתית. זאת משום שהמכשול של "נטל ההוכחה" מונח לפתחו.

התובע נדרש להוכיח את אותו מבחן "אדם סביר". קרי, להציג ראיות המבססות את העובדה שהקורא הסביר היה מייחס את הדברים אליו, חרף העובדה ששמו לא הוזכר. הוכחת הייחוס הוגדרה על ידי בתי המשפט, ולא בכדי, כ"יסוד ראשוני להוכחת העוולה" (ראו: ת"א 52479-09-16).

כיצד עושים זאת? בהתאם לנסיבות. ניתן, למשל, להוכיח דרך תגובות ה"קוראים" עצמם, או של המפרסם עצמו (בפרסום מאוחר יותר). בין היתר על ידי הצגת הודעות ופניות שהגיעו לתובע לאחר הפרסום, ואשר עלה מהם שאנשים נוספים ייחסו אותו לתובע בתביעת לשון הרע. זוהי "טכניקה" נפוצה בפרסומים פוגעניים באינטרנט שבהם לא מציינים שם מפורש, אך שמתוך תגובות של גולשים ועוקבים ניתן להסיק שהקוראים "הבינו במי מדובר".

כמו כן, אפשר גם להביא את ה"קוראים" עצמם לעדות בפני בית המשפט. כך, אירע למשל במקרה (שיפורט להלן) בו אדם הביא לעדות את שכנתו, אשר סיפרה בבית המשפט שהיא (וכמוה רבים מתושבי היישוב הקטן) הבינה שהפרסומים האנונימיים כוונו לתובע.

לעתים, יש שהוכחה לגבי מבחן "האדם הסביר" נעשית על בסיס הטקסט עצמו. למשל, רמיזות המפנות – במישרין ובעקיפין – לתובע. לדוגמה, אם עיתונאי מפרסם כתבה שבה הוא משתלח בפוליטיקאי מבלי להזכיר את שמו, אך מזכיר פרט ביוגרפי "מסגיר", ייתכן ויהיה בכך כדי לייצר את החיבור הדרוש בין הטקסט לנפגע. "הרמיזות" אינן חייבות להיות מתוך הידיעה הספציפית של הקורא/הגולש, ודי בכך שהאדם הסביר היה יכול לברר את הדברים (כולל אפילו על ידי גלישה קצרה בגוגל או באתרים אחרים) על מנת להסיק כי מדובר בעניין לשון הרע.

הוצאת דיבה – דוגמאות למקרים מן הפסיקה

הסוגיה הנוגעת בעניין  תביעת לשון הרע ללא שם היא מורכבת ומסועפת. גם תיקים דומים "לכאורה" יכולים להסתיים בתוצאה שונה, וחשוב מאד לדעת כיצד להתנהל מול הליכים כאמור. בין אם אתם עומדים בצד התובע ושמכם הטוב היה למרמס, ובין אם אתם נתבעים המתמודדים עם תביעה שאין בה ממש. נציג בפניכם דוגמאות למספר מקרים העוסקים בסוגיה זו, שנדונו בערכאות השונות.

הוכחת ייחוס הפרסום לתובעת דרך תגובות בפייסבוק

גבר בגד באשתו והחל לנהל קשריו בפומבי עם המאהבת. פגועה עד עמקי נשמתה, הגיבה האישה בשורה של פוסטים בפייסבוק. אולם בכל פרסום הקפידה שלא להזכיר את שמה המפורש של המאהבת, ולכל היותר כינתה אותה בשמות כמו "הפילגש", "הפרוצה" ועוד.

המאהבת הגישה תביעה בגין הוצאת לשון הרע בפייסבוק, והאישה טענה כי אין לפסוק פיצויים מכיוון שלא ניתן להוכיח שהדברים התייחסו לתובעת. בית המשפט קיבל את התביעה וקבע שהקשר המיוחס בין הטקסט לתובעת הוכח (בין היתר) מהתגובות לפוסטים. התביעה אף חיזקה את הטענה הנ"ל על ידי זימון שניים מן המגיבים, וחקירתם בבית המשפט באופן שלא הותיר מקום לספק באשר להבנתם בזמן אמת לגבי מי היא אותה "פילגש", "פרוצה" וכו' (ת"א 56487-02-16).

פניות הגיעו לתובע בשל הפרסום

עיתון פרסם כתבה שעסקה בפינוי המאחז חוות גלעד, ונטען בה, בין היתר, שהתושבים מתכוננים לעימותים אלימים כנגד כוחות הביטחון. אביו של אחד, הנחשב לאחד ממנהיגי התושבים במקום, הגיש תביעה כנגד העיתון בגין לשון הרע. בתביעתו טען כי חוות גלעד מזוהה עם שמו בציבור הרחב, וזאת משום שהוא נחשב לראש המשפחה ובעל השפעה בכל מה שקשור לחווה. הוא גם טען שהעיתון בעצמו פרסם בעבר כתבות הקושרות בינו לבין החווה.

בית המשפט דחה את הדברים שכן "לא הוכח כי האדם הסביר מזהה את משה עם החווה בכלל, ועם מה שהתרחש בה בימים 10 ו- 11 ביוני 2003 בפרט". בית המשפט קבע אף שהעובדה שהוא טען שאנשים כעסו עליו בעקבות הפרסום, אין פירושה שהאדם הסביר אכן מזהה אותו עם המקום. יצויין, אגב, כי התביעה הוגשה גם על ידי בנו, ובעניינו בית המשפט דווקא פסק פיצויים בסך של כ-40,000 שקלים. הבן, בניגוד לאביו, מתגורר בחווה, והוא הוזכר באופן מפורש בכתבה (ת"א 54621/06).

כרוזים "אנונימיים" בסכסוך עסקי

סכסוך משפחתי עסקי הביא להפצת כרוזים בעלי תוכן פוגעני אשר נתלו במספר מוקדים ביישוב קטן. בעקבות תביעה שהוגשה בעניין, המפרסם טען כי הטקסטים לא היו מכוונים לתובע, ולא ניתן להבין שהם מכוונים אליו, אלא עוסקים בסכסוך אחר לחלוטין.

בית המשפט דחה את טענות ההגנה מכמה סיבות. ראשית, הטענה לגבי "סכסוך אחר" עלתה רק בדיון המשפטי וניכר שהיא הותאמה להליך בלבד. שנית, התובע הגיש כנגד הנתבע תלונה במשטרה, ותמליל החקירה הוצג כראיה. מהתמליל עלה שהחוקרת הטיחה בנתבע את נושא הכרוזים (כחלק מאותם "איומים"), והאחרון לא הזכיר את קיומו של סכסוך אחר. שכנים וקרובים שהובאו לעדות בהליך העידו אף הם על כך שהבינו במי עסקינן בקוראם את הכרוזים, כולל אחת משכנותיו של התובע ביישוב הקטן (ת"א 3903-09).

כתבה בעיתון ללא שם מפורש אך בהתייחסות לקהילה קטנה

עיתון נפוץ פרסם כתבה אודות טביעת נער בן 15 בבריכה. בכתבה נרמז כי בני המשפחה שהנער התארח אצלם היו אחראים לאירוע הטראגי. הן מכיוון שלקחו אותו לבריכה על אף שהוא לא חש בטוב, והן משום שלא השגיחו עליו בזמן שהותם במקום.

בני המשפחה טענו כי על אף ששמם לא הוזכר בכתבה, הם גרים ביישוב המונה כ-600 משפחות, והדברים שפורסמו, שאינם נכונים, והוציאו דיבתם. בית המשפט קבע כי למרות שהכתבה פורסמה בעיתון בתפוצה ארצית ולציבור הרחב, ברור שייחוס הזנחה ורשלנות לבני המשפחה, כאשר הקהילה המקיפה אותם יודעת היטב במי מדובר, מצדיק פיצויים בגין לשון הרע (ת"א 36429-06).

שיתוף:

עו״ד שלומי וינברג

עורך דין שלומי וינברג, מייסד המשרד, הוא בעל תואר ראשון במשפטים (LL.B) לצד חטיבה מורחבת בניהול מאוניברסיטת תל-אביב וכן תואר שני מוסמך במשפטים (LL.M) – גם כן מאוניברסיטת תל-אביב (2009). מוסמך כחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין (2004).

יצירת קשר

ליצירת קשר וייעוץ משפטי עם עורך דין שלומי וינברג, מלאו פרטים בטופס:

או חייגו אלינו

שלומי וינברג בפייסבוק

מאמרים אחרונים

WhatsApp
היי, ניתן להשיג אותנו גם בווטסאפ, הקליקו מטה על הכפתור
דילוג לתוכן