בליבה של כל חברה דמוקרטית פועם מתח מובנה ומתמיד: המתח בין זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות, לבין זכותו של כל אדם לכבוד, לפרטיות ולשם טוב. כלי התקשורת – העיתונות הכתובה והדיגיטלית, ערוצי הטלוויזיה והרדיו, אתרי החדשות והבלוגים רבי ההשפעה – ניצבים בדיוק במרכזו של מתח זה. הם "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", ותפקידם לחשוף, לבקר ולדווח. אך מה קורה כאשר במהלך מילוי תפקידם, הם מפרסמים מידע שקרי, מטעה או פוגעני? מה קורה כאשר כתבת תחקיר הופכת למסע הכפשה, וכותרת סנסציונית הורסת מוניטין של אדם או עסק שנבנה בעמל של שנים?
תביעת לשון הרע נגד כלי תקשורת היא אחד התחומים המורכבים והמאתגרים ביותר בעולם המשפט. מדובר בקרב דוד מול גוליית, בו אדם פרטי או חברה מסחרית ניצבים מול ארגון בעל עוצמה, משאבים ותפוצה אדירה. אך כפי שמוכיחה הפסיקה בישראל, זהו קרב שבהחלט ניתן לנצח בו, אולם לעיתים לא מדובר בקרב, אלא במלחמה של מספר שנים.
במאמר מקיף זה, נפרק את הנושא לגורמים. נסביר מהי האחריות המוטלת על התקשורת, מהן ההגנות הייחודיות העומדות לה, מתי פרסום ייחשב כלגיטימי ומתי הוא חוצה את הגבול, ומהם הצעדים הפרקטיים שחובה על כל מי שנפגע מפרסום בתקשורת להכיר ולבצע.
הכוח והאחריות: מדוע תביעות נגד התקשורת הן שונות?
החוק אינו מעניק לתקשורת חסינות מיוחדת מפני תביעות דיבה, למעט בכל הקשור לסעדים זמניים (שם חוק איסור לשון הרע "מקמץ" באפשרות לקבלת סעד מיידי). עיתונאי ועורך דינם כפופים לאותם סעיפים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, כמו כל אזרח אחר. עם זאת, בתי המשפט מכירים בכוחה העצום של התקשורת ובהשפעתה הדרמטית על דעת הקהל, ולכן בוחנים את מעשיה בזכוכית מגדלת.
השוני המהותי טמון במספר גורמים:
- עוצמת הפרסום: בעוד שלשון הרע שנאמרת בשיחת מסדרון נחשפת למספר אנשים מצומצם, פרסום בעיתון ארצי, באתר חדשות פופולרי או בתוכנית בערוץ פופולרי בהקפי צפייה ניכרים, עלול להגיע לחשיפה מצטברת של מאות אלפי ואף מיליוני אנשים. הנזק הפוטנציאלי לשמו הטוב של הנפגע הוא, לפיכך, גדול לאין שיעור.
- אפקט האמינות: הציבור נוטה לייחס רמה גבוהה של אמינות לפרסומים בכלי תקשורת ממוסדים. ההנחה היא (גם אם לא תמיד כך) שהמידע נבדק, הוצלב ואושר לפני פרסומו. לכן, כאשר מתפרסם מידע שקרי, הוא נתפס כאמת לאמיתה וגורם לנזק קשה יותר.
- נצחיות הפרסום: בעידן הדיגיטלי, פרסום מכפיש לא נעלם. הוא נשאר בארכיונים המקוונים, ממשיך להופיע בתוצאות החיפוש בגוגל שנים ארוכות לאחר האירוע, ועלול להמשיך להכתים את שמו של הנפגע בכל פעם ששמו נבדק ברשת.
בשל מאפיינים אלו, בתי המשפט דורשים מכלי התקשורת לנהוג באחריות ובזהירות יתרה, ומטילים עליהם חובות שאינן חלות על אדם פרטי.
הגנות המפתח של התקשורת: מתי פרסום פוגעני יהיה מוגן?
כאשר כלי תקשורת נתבע, הוא ינסה להתגונן באמצעות שורה של הגנות הקבועות בחוק, אשר זוכות לפרשנות ייחודית בהקשר העיתונאי. ההגנות המרכזיות הן "אמת בפרסום", "תום לב" ו"עיתונות אחראית".
1. הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק)
זוהי הגנת המלך. כדי ליהנות ממנה, על כלי התקשורת להוכיח שני תנאים מצטברים:
- הדבר שפורסם היה אמת: לא נדרשת דייקנות של 100%. הפסיקה קבעה כי די ב"אמת מהותית" (Substantial Truth). כלומר, גם אם היו בכתבה אי-דיוקים שוליים או טעויות קלות, כל עוד "העוקץ" של הפרסום – ליבת המסר הפוגעני – היה נכון, ההגנה יכולה לחול.
- היה בפרסום עניין ציבורי: כאן טמון לב ההגנה עבור התקשורת. "עניין ציבורי" אינו סתם עניין הגורם לסקרנות. הפסיקה קבעה כי מדובר בנושאים המטייבים את חייו של הציבור, כגון: חשיפת שחיתות של עובדי ציבור או אישי ציבור, סיכונים לביטחון הציבור או לבריאותו, ולנושאים נוספים המשפיעים על חיי החברה כולה. חשיפת רומן פרטי של אדם אנונימי, למשל, לרוב לא תיחשב כבעלת עניין ציבורי, גם אם היא מעוררת סקרנות רבה, אלא אם אדם זה משמש בתפקיד ציבורי, ואז יש לבחון את הנסיבות.
2. הגנות "תום הלב" (סעיף 15 לחוק) ודוקטרינת "העיתונות האחראית"
גם אם הפרסום לא היה אמת, כלי התקשורת עדיין יכול להיות מוגן אם פעל בתום לב. החוק מונה 12 חלופות, אך הפסיקה הישראלית, ובמיוחד פסק הדין המכונן בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, יצקה לתוכן דוקטרינה ייחודית המכונה "הגנת העיתונות האחראית".
הגנה זו אינה מופיעה בחוק, אך היא מהווה כיום את חומת המגן המרכזית של העיתונות החוקרת. היא קובעת כי גם אם בדיעבד התברר שפרט מהותי בכתבה היה שקרי, כלי התקשורת יהיה מוגן אם יוכיח שהוא פעל באופן אחראי, מקצועי וראוי לפני הפרסום.
בית המשפט בוחן שורה של שאלות כדי לקבוע אם העיתונות הייתה "אחראית":
- מקורות המידע: האם העיתונאי הסתמך על מקורות מהימנים? האם היה מדובר במקור אחד או שנעשתה הצלבת מידע ממספר מקורות?
- בדיקת העובדות: אילו צעדים ננקטו כדי לאמת את המידע? האם נבדקו מסמכים? האם נעשו פניות לגורמים רלוונטיים?
- מתן זכות תגובה: זהו אחד התנאים החשובים והקריטיים ביותר. האם ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת ומספקת להגיב להאשמות החמורות נגדו? האם התגובה שולבה בכתבה באופן הוגן ובולט? התעלמות מקבלת תגובה או פרסום תגובה באופן מקוצר ומגמתי עלולים לשלול את הגנת תום הלב.
- חומרת ההאשמה: ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר (למשל, ייחוס עבירה פלילית), כך מצופה מכלי התקשורת לנקוט באמצעי זהירות ובדיקה מחמירים יותר.
- דחיפות הפרסום: האם היה הכרח עיתונאי דחוף לפרסם את הידיעה מיד ("סקופ"), או שניתן היה לעכב את הפרסום כדי לבצע בדיקות נוספות?
- ההבחנה בין עובדה לדעה: האם הכתבה הציגה את הדברים כעובדות מוגמרות, או שהיא סויגה והוצגה כבדיקה של חשדות או טענות? האם היה מדובר בערבובייה של השניים?
אם כלי התקשורת יוכיח שעמד בסטנדרטים אלו של עבודה עיתונאית ראויה, הוא עשוי לזכות להגנה גם אם, כאמור, נפלה טעות בפרסום, אולם כל מקרה לגופו.
איש ציבור לעומת אדם פרטי: למי מגיעה יותר הגנה?
הפסיקה מבחינה באופן ברור בין תביעת דיבה המוגשת על ידי אדם פרטי לבין זו המוגשת על ידי איש ציבור (נבחר ציבור, פקיד בכיר, קצין צבא בכיר וכו') או גוף ציבורי. ההנחה היא שכאשר אדם בוחר להיכנס לזירה הציבורית, הוא חושף את עצמו לביקורת ציבורית נוקבת יותר ומסכים, במידה מסוימת, לוותר על חלק מהגנת שמו הטוב.
ה"עניין הציבורי" בפעולותיו של איש ציבור או עובד ציבור, הוא רחב לאין שיעור, ולכן חופש הביטוי של התקשורת כלפיו גדול יותר. בית המשפט העליון קבע כי יש לאפשר לתקשורת "מרחב נשימה" כדי שלא תחשוש לבקר את השלטון. משמעות הדבר היא שאיש ציבור יצטרך להוכיח רמה גבוהה יותר של זדון או רשלנות מצד כלי התקשורת כדי שתביעתו תתקבל.
עם זאת, גם חופש הביקורת על אישי ציבור אינו בלתי מוגבל. הוא אינו מתיר ייחוס עובדות שקריות ביודעין או התעלמות מוחלטת מכללי האתיקה העיתונאית. למעשה, הפסיקה קבעה כי הפגיעה באיש ציבור דווקא יכולה להיות חמורה מאוד, נוכח החשיבות של שמו הטוב בעיני הציבור.
שאלות ותשובות: תרחישים מהשטח
שאלה: עיתון פרסם כתבת תחקיר על החברה שלי, וטען שאנו מנצלים עובדים. הכתב הסתמך על שני עובדים ממורמרים שפוטרו, והתעלם לחלוטין מנתונים שהצגנו לו ומעדויות של עשרות עובדים מרוצים. האם יש לי עילה?
תשובה: בהחלט ייתכן שכן, וזו דוגמה מצוינת ליישום דוקטרינת "העיתונות האחראית". למרות שנתתם תגובה והצגתם נתונים, השאלה היא האם הכתבה הציגה את התמונה המלאה באופן הוגן. אם הכתב בחר להבליט באופן מגמתי את עדויות העובדים הממורמרים תוך התעלמות מראיות סותרות משמעותיות, ניתן לטעון שהפרסום היה בלתי אחראי, חסר תום לב ומגמתי. לא די בקבלת תגובה, יש לשלב אותה באופן שיוצר תמונה מאוזנת ולא רק "לצאת ידי חובה".
שאלה: פורסמה תמונה שלי בטעות בכתבה על פרשת שחיתות שאין לי כל קשר אליה. הם פרסמו התנצלות קטנה בעמוד פנימי למחרת. האם זה מספיק?
תשובה: לא בהכרח. הנזק התדמיתי הנגרם מקישור תמונתך לפרשת שחיתות הוא עצום. הפסיקה קובעת כי על התיקון או ההתנצלות להיות הולמים את הפרסום הפוגע מבחינת מיקומם, גודלם ובולטותם. אם תמונתך הופיעה בשער העיתון, התנצלות זניחה בעמוד 27 אינה מידתית ואינה מתקנת את הנזק. במקרה כזה, עדיין עומדת לך הזכות לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לך מהפרסום המקורי, וההתנצלות הלא מספקת תשמש לכל היותר כשיקול להפחתה מסוימת בגובה הפיצוי.
שאלה: ערוץ טלוויזיה שידר פרומו סנסציוני לכתבת תחקיר עלי, ובו נאמר שאני "האיש שרימה את המדינה". בכתבה עצמה הדברים היו מסויגים יותר. האם ניתן לתבוע על הפרומו?
תשובה: בהחלט. הפרומו הוא פרסום נפרד ועצמאי, ולעיתים קרובות הוא פוגעני וחמור יותר מהכתבה עצמה. בתי המשפט קבעו כי אין להסתתר מאחורי הכתבה "המאוזנת" אם הפרומו ששודר במשך ימים למיליוני צופים היה מכפיש וחד-משמעי. הרצון למשוך רייטינג אינו מצדיק הצגת חשדות כאשמה מוגמרת. ניתן להגיש תביעה בגין הפרומו בלבד, גם אם הכתבה המלאה הייתה מוגנת.
אסטרטגיית הפעולה מול התקשורת: מדריך צעד-אחר-צעד
אם נפגעת מפרסום בתקשורת, חשוב לפעול מהר, בשיקול דעת ובצורה אסטרטגית.
שלב 1: תיעוד מיידי ומלא
שמור עותק פיזי או דיגיטלי של הפרסום הפוגעני. אם מדובר בשידור, השג הקלטה. אם מדובר בפרסום אינטרנטי, צלם צילומי מסך מלאים. תיעוד זה הוא הבסיס לכל פעולה עתידית.
שלב 2: פנייה מיידית לדרישת תיקון או התנצלות
הצעד הראשון והמתבקש הוא לפנות, באמצעות עורך דין מומחה בתחום לשון הרע, אל כלי התקשורת בדרישה ברורה ומנומקת להסיר את הפרסום (אם הוא מקוון), לפרסם תיקון או הכחשה, ולהתנצל. כאמור, על התיקון להיות הולם את הפרסום המקורי. פנייה מהירה יכולה לעיתים לעצור את הנזק ולסיים את הפרשה ללא צורך בהליך משפטי ארוך.
שלב 3: שקילת הגשת תביעה
אם כלי התקשורת מתעלם מהפנייה או מציע תיקון שאינו מספק, יש לשקול הגשת תביעה. חשוב להבין: תביעה נגד התקשורת היא הליך יקר, ארוך ופומבי. היא תציב אותך ואת הפרשה כולה שוב באור הזרקורים. יש להיכנס להליך כזה רק לאחר ניתוח משפטי מעמיק של סיכויי התביעה וסיכוניה, ותוך הבנה מלאה של ההשלכות.
בתביעה ניתן לדרוש פיצוי כספי, הן במסלול ללא הוכחת נזק (עד כ-160,000 ש"ח לכל פרסום, אם הוכחה כוונה לפגוע) והן במסלול של הוכחת נזק ממשי, אשר במקרים של פגיעה בעסקים או באנשי מקצוע יכול להגיע לסכומים של מיליוני שקלים.
מילת סיכום: האיזון העדין דורש מומחיות על
ההתמודדות המשפטית עם פרסום לשון הרע בתקשורת היא אומנות המצריכה היכרות מעמיקה לא רק עם החוק היבש, אלא גם עם האתיקה העיתונאית, עם אופן פעולת המערכות התקשורתיות ועם הפסיקה הענפה והמתפתחת של בתי המשפט. זהו תחום שבו ניסיון וידע הם קריטיים להצלחה.
בין אם אתה אדם פרטי ששמו הטוב הוכפש, חברה עסקית שהמוניטין שלה נפגע, או עיתונאי המאמין שעשה את עבודתו נאמנה ונתבע שלא בצדק – הפעולה הנכונה היא לפנות לקבלת ייצוג משפטי מקיף ממשרד עורכי דין שחי ונושם את התחום, מכיר את כל שחקני המפתח ויוכל לגבש עבורך את האסטרטגיה המדויקת והיעילה ביותר למקרה הספציפי שלך. כי בקרב על השם הטוב, אין מקום לפשרות.
