האם לשון הרע היא עבירה פלילית? המדריך המלא למסלול הפלילי של חוק איסור לשון הרע

כאשר אנו שומעים את המונח "תביעת לשון הרע" או "הוצאת דיבה", המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא בדרך כלל של הליך אזרחי. אנו מדמיינים אדם ששמו הטוב נפגע, מגיש תביעה נגד המכפיש, ובית המשפט פוסק לו פיצויים כספיים. הרעיון שלשון הרע עלולה להוביל לחקירה משטרתית, לכתב אישום, למשפט פלילי ובסופו של דבר אף לעונש מאסר, נשמע לרבים קיצוני, מפתיע ואולי אף לא פרופורציונלי. הרי מדובר "רק" במילים, לא במעשה אלימות.

אך האמת, על פי החוק הישראלי, היא מורכבת וחד-משמעית: כן, לשון הרע היא גם עבירה פלילית.

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הוא חוק ייחודי בנוף המשפט הישראלי, וזאת בשל אופיו ה"דואלי". הוא קובע שני מסלולי פעולה מקבילים ונפרדים שבהם ניתן לטפל בפרסום דיבתי: המסלול המוכר של העוולה האזרחית, והמסלול הפחות מוכר אך רב העוצמה של העבירה הפלילית. קיומו של המסלול הפלילי משדר מסר חד וברור מהמחוקק: ישנם פרסומים כה חמורים, כה פוגעניים וכה מזיקים לסדר החברתי, עד כי הם אינם מהווים רק סכסוך פרטי בין שני אנשים, אלא פשע של ממש – עבירה כלפי החברה כולה.

במאמר מקיף זה, נתמקד באופן בלעדי ובעמקה במסלול הפלילי של חוק איסור לשון הרע. נפרק את ההבדלים המהותיים בינו לבין ההליך האזרחי, ננתח את יסודות העבירה הפלילית ומה נדרש להוכיח כדי להרשיע אדם בפלילים בגין מילים שכתב או אמר. נבחן מי רשאי ליזום הליך פלילי כזה – המדינה או האזרח הפרטי – נסביר מהם העונשים הקבועים בחוק, ומדוע למרות קיומו, רובם המכריע של מקרי לשון הרע עדיין מוצא את דרכו למסלול האזרחי.

חלק ראשון: שני פנים לחוק אחד – המסלול האזרחי מול המסלול הפלילי

כדי להבין את משמעותה של העבירה הפלילית, חיוני להבין תחילה את ההבדלים היסודיים בינה לבין העוולה האזרחית המוכרת. למרות ששני המסלולים נובעים מאותו חוק, הם שונים זה מזה כמעט בכל היבט מהותי.

ההבדל בנטל ההוכחה הוא דרמטי. קל הרבה יותר לשכנע שופט בהליך אזרחי ש"סביר יותר שהדברים שקריים", מאשר לשכנע אותו בהליך פלילי ש"אין כל ספק סביר שהדברים שקריים". הבדל זה הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמסלול הפלילי נדיר יותר.

מדוע, אם כן, קיים בכלל המסלול הפלילי? התשובה נעוצה בתפיסה שישנם פרסומים החורגים מהפגיעה האישית. פרסום שקרי וזדוני המכוון כלפי ציבור שלם (למשל, הסתה גזענית), פרסום שיטתי שנועד למוטט מוסד ציבורי (כמו בית המשפט), או הכפשה ארסית במיוחד שעלולה להוביל לאלימות פיזית – כל אלה נתפסים כפגיעה ב"שלום הציבור" ובמרקם החברתי, ולכן מצדיקים התערבות פלילית.

חלק שני: אנטומיה של עבירה – מה צריך להוכיח בהליך הפלילי?

התשתית המשפטית לעבירה הפלילית של לשון הרע מנוסחת בסעיפים 6 ו-7 לחוק. כדי להרשיע אדם בעבירה זו, על התביעה להוכיח מספר יסודות מצטברים.

1. יסודות העבירה הבסיסית (סעיף 6 לחוק)

סעיף 6 קובע: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת".

בואו נפרק את הסעיף למרכיביו:

• "המפרסם" ו"לשון הרע": הגדרת המונחים הללו זהה להגדרתם בהליך האזרחי. יש להוכיח שהיה "פרסום" (לאדם אחד או יותר) ושהתוכן היה "לשון הרע" על פי אחת החלופות בסעיף 1 לחוק.
• הדרישה המיוחדת: פרסום "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע": כאן טמון הבדל מכריע מההליך האזרחי. בעוד שבתביעה אזרחית די להוכיח שהפרסום הגיע לאדם אחד בלבד (מלבד הנפגע), בעבירה הפלילית נדרשת תפוצה רחבה יותר – לפחות שני אנשים. אם שלחת הודעת דיבה לחבר אחד בלבד, תוכל להיתבע אזרחית, אך לא ניתן יהיה להאשים אותך בפלילים. הרציונל הוא שככל שהתפוצה רחבה יותר, כך הפגיעה בסדר הציבורי גדולה יותר.
• היסוד הנפשי: "בכוונה לפגוע": זהו המרכיב המרכזי והקשה ביותר להוכחה. לא מספיק להוכיח שהנאשם פרסם לשון הרע. יש להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, שהוא עשה זאת מתוך מטרה מוגדרת ורצון לפגוע בשמו הטוב של הנפגע. "כוונה לפגוע" אינה זהה ל"ידיעה שהדבר יפגע". נדרש להוכיח שהפגיעה עצמה הייתה המניע המרכזי של המפרסם.
  • כיצד מוכיחים כוונה? בדרך כלל, הכוונה נלמדת מהנסיבות: שימוש בשפה ארסית וקיצונית במיוחד, קמפיין הכפשות שיטתי ומתמשך, בחירת עיתוי הפרסום (למשל, יום לפני בחירות), או פרסום שקרים בידיעה ברורה שהם שקריים.

2. פרסום לשון הרע על ציבור (סעיף 4 לחוק)

החוק גם מכיר באפשרות של הוצאת דיבה לא רק נגד אדם יחיד, אלא נגד קבוצה שלמה. סעיף 4 קובע כי לשון הרע על "חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד" היא עבירה פלילית. למשל, פרסום מאמר שטוען באופן שקרי כי "כל בני העדה הפלמונית הם גנבים". במקרה כזה, לא ניתן להגיש תביעה אזרחית (כי לא ניתן להצביע על נפגע ספציפי), אך המדינה יכולה להגיש כתב אישום פלילי.

חלק שלישי: מי מניע את הגלגלים? המדינה מול הקובלנה הפלילית הפרטית

הבנו מהי העבירה הפלילית. כעת נשאל – מי יכול "להפעיל" אותה?

1. אישום על ידי המדינה

האפשרות הראשונה היא הגשת כתב אישום על ידי המדינה, באמצעות הפרקליטות. בפועל, זוהי אפשרות נדירה ביותר. מדיניות התביעה, כפי שנקבעה בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, היא להגיש כתבי אישום בעבירות לשון הרע רק במקרים חריגים וקיצוניים, שבהם יש פגיעה ממשית וקשה באינטרס הציבורי.

• דוגמאות למקרים כאלה:
  • הכפשה שיטתית וחמורה של עובדי ציבור (כמו שופטים או שוטרים) במטרה לפגוע בתפקודם ובאמון הציבור במערכת.
  • פרסום דיבתי שעלול להסית לאלימות.
  • הוצאת דיבה בוטה וארסית במיוחד נגד ציבור שלם.

המדינה נמנעת מלהיכנס לסכסוכי דיבה "רגילים", ומשאירה את הזירה הזו למסלול האזרחי או למסלול הקובלנה הפרטית.

2. הקובלנה הפלילית הפרטית

כאן טמון כוחו האמיתי של המסלול הפלילי עבור האזרח. קובלנה פלילית פרטית היא הליך ייחודי שבו החוק מאפשר לאדם פרטי, הנפגע מהעבירה, "להיכנס לנעליה" של המדינה ולהגיש בעצמו כתב אישום פלילי נגד הפוגע. הקובל (הנפגע) הופך למעשה ל"תובע" במשפט פלילי.

מדוע שאדם יבחר בדרך הקשה של קובלנה פלילית במקום בתביעה אזרחית פשוטה יותר?

• המטרה היא ענישה, לא פיצוי: המניע המרכזי הוא הרצון לראות את הפוגע נענש ומוכתם בהרשעה פלילית. עבור נפגעים רבים, שום סכום כסף לא ישווה לתחושת הצדק שבהכרזה הפומבית של בית המשפט כי האדם שהכפיש אותם הוא עבריין.
• אפקט הרתעה חזק: הרשעה פלילית ורישום פלילי הם אות קין חברתי ומקצועי. האיום בהליך כזה הוא חזק הרבה יותר מהאיום בתביעה כספית, ויכול להוות מנוף לחץ אדיר על הפוגע להתנצל ולהסיר את הפרסומים.
• גישה למקרים קשים: במקרים שבהם קשה להוכיח נזק כספי ממוני (הנדרש לעיתים בתביעה אזרחית), אך הפגיעה המורלית היא עצומה, הקובלנה הפלילית מציעה דרך להשיג צדק.

עם זאת, ניהול קובלנה פרטית הוא הליך מורכב. נטל ההוכחה "מעבר לכל ספק סביר" עדיין חל על הקובל, והוא נדרש לנהל הליך פלילי לכל דבר, כולל חקירת עדים, מבלי שעומדים לרשותו כלי החקירה של המשטרה.

חלק רביעי: ההגנות במשפט הפלילי והמציאות בשטח

חשוב להדגיש כי כל ההגנות המוכרות מהמסלול האזרחי עומדות לנאשם גם בהליך הפלילי. נאשם בעבירת לשון הרע יוכל לטעון להגנת "אמת דיברתי" (אם יוכיח שהדבר שפרסם היה אמת והיה בו עניין ציבורי), או להגנת "תום הלב" (למשל, אם הפרסום היה הבעת דעה על איש ציבור), או לטעון כי מדובר ב**"פרסום מותר"** (כמו דברים שנאמרו במהלך דיון משפטי).

המציאות בשטח: מדוע המסלול האזרחי הוא עדיין ברירת המחדל?

למרות קיומו של המסלול הפלילי, רובם המוחלט של סכסוכי לשון הרע מתנהלים ונגמרים במסלול האזרחי. הסיבות לכך ברורות:

1. הפיצוי הכספי: רוב הנפגעים מעוניינים בראש ובראשונה לקבל פיצוי על הנזק שנגרם להם. המסלול הפלילי, שמטרתו ענישה, אינו מעניק פיצוי כספי לנפגע (למעט מקרים חריגים).
2. נטל ההוכחה: כאמור, קל משמעותית לנצח בתביעה אזרחית מאשר להשיג הרשעה במשפט פלילי.
3. פשטות ומהירות יחסית: ההליך האזרחי נתפס כפשוט ומהיר יותר מניהול משפט פלילי על כל שלביו ודרישותיו הפורמליות.

המסלול הפלילי, ובמיוחד הקובלנה הפרטית, נותר "נשק יום הדין" – כלי רב עוצמה השמור למקרים מיוחדים שבהם הנפגע חש כי הפגיעה בו היא כה חמורה עד שהיא חורגת מסכסוך אזרחי רגיל, ומחייבת תגובה חברתית ומשפטית חריפה בדמות הרשעה פלילית.

סיכום: כוחן הפלילי של מילים

לסיכום, התשובה לשאלה "האם לשון הרע היא עבירה פלילית?" היא כן, בהחלט. החוק הישראלי יצר מסלול פלילי ייחודי ומובחן, הקיים במקביל למסלול האזרחי. מסלול זה, הדורש תפוצה רחבה יותר של הפרסום והוכחת "כוונה לפגוע", נועד לטפל במקרים החמורים ביותר של הוצאת דיבה, כאלה הפוגעים לא רק בפרט אלא גם בציבור.

האפשרות להגיש קובלנה פלילית פרטית מעניקה לאזרח כלי רב עוצמה לדרוש לא רק פיצוי, אלא צדק וענישה. עם זאת, בשל נטל ההוכחה הגבוה והתמקדותו בענישה ולא בפיצוי, רוב הנפגעים עדיין בוחרים בדרך המלך של התביעה האזרחית.

קיומה של העבירה הפלילית בספר החוקים מהווה הצהרה ערכית חשובה. היא מזכירה לכולנו כי למילים יש כוח עצום – כוח לבנות וכוח להרוס. ובמקרים שבהם נעשה במילים שימוש זדוני והרסני במיוחד, החברה רואה בהן לא פחות מכלי נשק, ואת השימוש בהן – לא פחות מעבירה פלילית.