אמנות ההרס: המדריך המלא להתמודדות עם לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע

מבוא: "טוב שם משמן טוב" בעין הסערה הדיגיטלית

הפסוק המוכר מספר קהלת, "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז', א'), מקבל משמעות מצמררת ומיידית בעידן הדיגיטלי. בעבר, שמו הטוב של אדם נבנה או נהרס באינטראקציות אישיות, בשיחות פנים אל פנים, ובפרסומים מוגבלים. כיום, במציאות של רשתות חברתיות, קבוצות וואטסאפ ופורומים מקוונים, ניתן להרוס מוניטין של אדם או עסק בלחיצת כפתור. הכפשה, שקר או חצי אמת יכולים להפוך ויראליים תוך דקות, להגיע למאות אלפי עיניים, ולהותיר את הנפגע חשוף, פגוע ומתמודד עם נזק שקשה לאמוד ולהכיל.

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ניצב כסכר משפטי בניסיון לאזן בין שתי זכויות יסוד המתנגשות חזיתית: הזכות לחופש הביטוי, המהווה את חמצן הדמוקרטיה, והזכות לכבוד ולשם טוב, המהווה את בסיס קיומו החברתי והכלכלי של כל אדם. החוק אינו מבקש להשתיק ביקורת, למנוע הבעת דעה או לחסום את השיח הציבורי. מטרתו היא להציב גבול ברור בין ביקורת לגיטימית, גם אם נוקבת, לבין השתלחות ארסית, הפצת שקרים והכפשה זדונית.

בעוד שרוב תביעות לשון הרע עוסקות בפרסומים פוגעניים "רגילים", קיים תת-סוג חמור ומורכב במיוחד: לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע. לא מדובר במעידה, באמירה פזיזה או בטעות מצערת. מדובר במעשה מודע, מתוכנן לעיתים, שמטרתו אינה לתקן עוולה, להגן על אינטרס או להביע דעה, אלא פשוט להרוס, להשפיל ולגרום נזק מקסימלי. זוהי הכפשה בלתי מידתית, שבה "גרעין של אמת" קטן, אם קיים בכלל, משמש כתירוץ למסע השמצות חסר רסן.

במאמר מקיף זה, נצלול לעומקם של המקרים הקיצוניים הללו. ננתח כיצד החוק והפסיקה מפרקים את הגנותיו של המפרסם הזדוני, כיצד הם חושפים את כוונתו האמיתית, ומהן ההשלכות הכספיות הכבדות הנלוות לכך. נבחן את תפקידה של "הגנת תום הלב" ואת הדרכים לשבור אותה, נסביר כיצד הופכת התנהגותו של המפרסם – לפני, אחרי ובמהלך המשפט – לראיה המרכזית נגדו, ונראה כיצד כל אלה מתרגמים לפיצויים כפולים ועונשיים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים. זהו מדריך לא רק על החוק, אלא על הפסיכולוגיה של ההכפשה ועל האסטרטגיה המשפטית הנדרשת כדי להילחם בה.

פרק א': יסודות החוק – אבני הבניין של תביעת לשון הרע

כדי להבין את חומרתה של הכפשה מכוונת, עלינו ראשית להבין את מבנה היסוד של החוק. החוק מגדיר שלושה מרכיבים בסיסיים: "לשון הרע", "פרסום", ו"הגנות".

סעיף 1: מהי "לשון הרע"?

ההגדרה רחבה במכוון ונועדה ללכוד ברשתה מגוון רחב של התבטאויות פוגעניות. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול (ולא בהכרח גרם בפועל) לאחת מארבע התוצאות הבאות:

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג: זוהי החלופה הקלאסית והרחבה ביותר. היא כוללת כינויי גנאי ("רמאי"), ייחוס תכונות שליליות ("מושחת"), או הצגה מגוחכת (קריקטורה משפילה). המבחן הוא אובייקטיבי: כיצד "האדם הסביר" היה מפרש את הדברים.
2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו: חלופה זו מתמקדת בייחוס עובדות ספציפיות, כגון טענה שאדם בגד בבת זוגו, שהוא מתעלל בבעלי חיים, או שהוא נוהג להשתכר.
3. לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו: זוהי "לשון הרע כלכלית", והיא נחשבת חמורה במיוחד. דוגמאות כוללות פרסום ביקורת שקרית על מסעדה, הפצת שמועה על חוסר מקצועיות של רופא, או טענה שמהנדס משתמש בחומרים זולים.
4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מינו, נטייתו המינית וכו': חלופה זו מכירה בכך שגם ביזוי על בסיס זהות קבוצתית, ולא רק על רקע אישי, מהווה לשון הרע.

סעיף 2: מהו "פרסום"?

הדרישה היא מינימלית: דבר דיבה נחשב כ"מפורסם" אם הגיע לאדם אחד לפחות מלבד הנפגע. המשמעות מרחיקת לכת:

• עלבון בארבע עיניים: אינו לשון הרע.
• אמירה פוגענית בפני אדם שלישי: מהווה לשון הרע.
• שליחת מייל מכפיש לאדם אחד: מהווה לשון הרע.
• פרסום בקבוצת וואטסאפ סגורה: מהווה לשון הרע.
• פוסט בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, סטורי באינסטגרם: כולם מהווים פרסום.

הפסיקה הרחיבה את ההגדרה וקבעה כי גם שיתוף (Share) או ציוץ מחדש (Retweet) של פרסום פוגעני מהווה פרסום חדש ועצמאי, המטיל אחריות מלאה על המשתף, כאילו כתב את הדברים בעצמו.

האיזון: הזכות להגנה

לא כל פרסום פוגעני יזכה את הנפגע בפיצוי. החוק מכיר בצורך לאפשר שיח ציבורי, ביקורת והגנה עצמית, ולכן הוא מעניק למפרסם שורה של הגנות. המרכזיות שבהן הן הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14), הדורשת הוכחה שהדבר היה אמת ושהיה בו עניין ציבורי, והגנת "תום הלב" (סעיף 15), שהיא למעשה הגיבורה המרכזית של מאמר זה, ועליה נרחיב כעת.

פרק ב': "הגנת תום הלב" – המגן המשפטי של הביקורת הלגיטימית

"הגנת תום הלב", המעוגנת בסעיף 15 לחוק, היא אולי ההגנה החשובה והשכיחה ביותר בתביעות לשון הרע. היא נועדה להגן על פרסומים שנעשו לא מתוך זדון, אלא למען מטרה כשרה וראויה, גם אם התברר בדיעבד שהם אינם אמת לאמיתה. הגנה זו היא המבדילה בין ביקורת נוקבת שמקומה בשיח הציבורי, לבין השמצה פסולה.

כדי ליהנות מהגנה זו, על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים:

1. תנאי סובייקטיבי: הוא פעל בתום לב – כלומר, הוא האמין בכנות בנכונות הפרסום ובחשיבותו, ולא פעל מתוך רצון להשחיר את פניו של התובע.
2. תנאי אובייקטיבי: הפרסום נעשה באחת מ-12 הנסיבות הספציפיות המפורטות בסעיף 15.

להלן ניתוח של כמה מהנסיבות המרכזיות:

• ס' 15(2): הגנה על חובה חוקית, מוסרית או חברתית: הגנה זו חלה כאשר אדם מפרסם דבר מה מתוך תחושת חובה. למשל, אזרח המגיש תלונה במשטרה על שכן שהוא חושד בו בפלילים, או גננת המדווחת לרשויות הרווחה על חשד להתעללות בילד.
• ס' 15(3): הגנה על עניין אישי כשר: זוהי הגנה רחבה המאפשרת לאדם להגן על עצמו, על רכושו או על האינטרסים שלו. למשל, בעל עסק שמודיע לספקיו לא לעבוד עם סוכן שפוטר עקב מעילה, כדי למנוע נזק נוסף לעסק.
• ס' 15(4): הבעת דעה על איש ציבור: הגנה זו מאפשרת הבעת דעה וביקורת על התנהגותם של נבחרי ציבור, פקידים בכירים וכל מי שממלא תפקיד ציבורי. היא חיונית לקיומו של "כלב השמירה של הדמוקרטיה".
• ס' 15(6): ביקורת על יצירה: הגנה זו מאפשרת למבקרי אמנות, ספרות, קולנוע וכו' להביע את דעתם המקצועית על יצירות, גם אם דעתם שלילית ופוגעת ביוצר.
• ס' 15(8): הגשת תלונה לגורם מוסמך: הגנה על אדם שהגיש בתום לב תלונה לרשות המוסמכת לבחון אותה (כמו המשטרה, מבקר המדינה, רשות להגנת הצרכן).

"הגנת תום הלב" היא מגן רב עוצמה, אך הוא אינו בלתי חדיר. הוא מבוסס על הנחה של הגינות, סבירות ומידתיות. כאשר אלמנטים אלה נעלמים, המגן מתחיל להיסדק, ובמקרים של זדון ורצון לפגוע, הוא מתנפץ לרסיסים.

פרק ג': שבירת המגן – כך מוכיחים חוסר תום לב וכוונה לפגוע

סעיף 16 לחוק הוא "הנשק הסודי" של התובע, והסיוט של הנתבע הזדוני. סעיף זה קובע שלוש "חזקות" (הנחות יסוד משפטיות) שאם התובע מוכיח אחת מהן, נטל ההוכחה מתהפך. בית המשפט יצא מנקודת הנחה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב, ועל הנתבע יהיה כעת הנטל, הכבד מנשוא, להוכיח כי למרות הכל פעל בהגינות.

אלו הן שלוש החזקות החלוטות (שאינן ניתנות לסתירה) ששומטות את קרקע תום הלב:

1. 16(א)(1): השקר הידוע – "ידעת שזה שקר"
   "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו"
   זוהי ההגדרה הקלאסית לזדון. התובע צריך להוכיח שניים: שהפרסום שקרי, ושהמפרסם ידע שהוא שקרי בעת הפרסום. לדוגמה, אדם המפרסם שמתחרו "גנב ממנו לקוחות", בעודו מחזיק במייל המוכיח שהלקוחות עזבו מרצונם החופשי.
2. 16(א)(2): העיוורון המכוון – "לא בדקת כי לא רצית לדעת"
   "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא"
   חזקה זו מכוונת למקרים של "עצימת עיניים". המפרסם אולי לא ידע בוודאות שהדבר שקרי, אך הוא נמנע במכוון מלנקוט בצעדים פשוטים וסבירים כדי לברר את האמת, כי האמת לא עניינה אותו. מהם "אמצעים סבירים"? הדבר תלוי בנסיבות:
   • עבור עיתונאי: בדיקת מקורות, הצלבת מידע, ובעיקר – פנייה לקבלת תגובה מהמושמץ. הימנעות מקבלת תגובה היא כמעט תמיד סימן לחוסר תום לב.
   • עבור אדם פרטי: חיפוש פשוט בגוגל, שיחת טלפון לבירור, או שאלה ישירה לאדם שעליו הוא עומד לפרסם.
3. 16(ב): ההתקפה הבלתי מידתית – "התכוונת להרוס, לא רק להתגונן"
   "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה שהיתה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15"
   זוהי החזקה המרכזית לענייננו, והיא הלב הפועם של תביעות נגד הכפשה זדונית. היא חלה גם כאשר למפרסם היה "עניין אישי כשר" (למשל, הוא חש מרומה על ידי בעל מקצוע) או כשהוא מביע דעה על איש ציבור. החזקה קובעת כי גם כשיש לך זכות להתגונן או לבקר, הזכות הזו מוגבלת. אסור לך להשתמש בה כפלטפורמה למסע הרס בלתי מידתי.
   כיצד מאבחנים חוסר מידתיות? בית המשפט בוחן שלושה פרמטרים:
   • השפה: האם המפרסם השתמש בשפה עובדתית ותיאורית, או בשפה ארסית, משתלחת ומשפילה? יש הבדל בין לכתוב "השיפוצניק לא עמד בלוח הזמנים וגבה מחיר גבוה מהמוסכם" לבין לכתוב "השיפוצניק הוא גנב, רמאי ונוכל שצריך לשבת בכלא!". השפה הבוטה מעידה על רצון להשפיל ולא רק לתאר.
   • היקף התפוצה: האם הפרסום הופץ רק למי שהיה הכרחי שיידע (למשל, התרעה לספקים אחרים), או שהוא הופץ "לכל העולם" בפייסבוק? הפצה רחבה ובלתי מבוקרת מעידה על כוונה לפגוע בנפגע באופן מקסימלי, ולא רק להגן על אינטרס לגיטימי.
   • התוכן: האם המפרסם נצמד לעובדות הרלוונטיות לסכסוך, או שהוא "הלביש" על הסכסוך פרטים אישיים, מביכים ולא קשורים על הנפגע, על משפחתו או על חייו הפרטיים? הכנסת נושאים לא רלוונטיים היא סימן מובהק לזדון.

בעיית "גרעין האמת"

מפרסמים זדוניים רבים מנסים להסתתר מאחורי "גרעין של אמת". הם יאחזו בעובדה קטנה ונכונה, וינפחו אותה לממדי ענק בעזרת שקרים, הגזמות ופרשנויות מעוותות. לדוגמה, לקוח שקיבל חשבון עם טעות של 50 שקלים (גרעין האמת), ומפרסם פוסט שהמסעדה "מרמה באופן שיטתי את כל לקוחותיה" (ההכפשה הבלתי מידתית).

הפסיקה קבעה באופן חד משמעי: גרעין של אמת אינו מכשיר מסע שלם של הכפשה. בית המשפט מפרק את הפרסום לגורמים ובוחן מהו הרושם הכללי שנוצר אצל הקורא הסביר. אם הרושם הכללי הוא שקרי ומטעה, גם אם הוא מבוסס על אמת קטנטנה, הגנת תום הלב לא תעמוד למפרסם.

פרק ד': התשלום על הזדון – פיצויים כפולים ועונשיים

כאשר התובע מצליח לשבור את הגנת תום הלב ולהוכיח שהפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע, ההשלכות הכספיות על הנתבע הן דרמטיות. החוק והפסיקה קובעים מנגנון ענישה כלכלי חמור במיוחד למקרים אלה.

סעיף 7א(ג): הכפלת הפיצוי הסטטוטורי

כפי שראינו, החוק מאפשר פיצוי של עד כ-80,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. אך סעיף קטן (ג) מוסיף נדבך עונשי:

"במשפט… שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי בסכום שלא יעלה על כפל הסכום…"

כלומר, התקרה קופצת מידית לכ-160,000 ש"ח עבור כל פרסום. הוכחת "כוונה לפגוע" לפי סעיף 16 פותחת ישירות את הדלת להחלת סעיף הפיצוי הכפול. זוהי הדרך של החוק לומר: "על זדון משלמים יותר, והרבה יותר".

פיצויים עונשיים (Punitive Damages)

במקרים הקיצוניים והחמורים ביותר, שבהם התנהגות המפרסם הייתה שפלה וזדונית במיוחד, בית המשפט העליון קבע שניתן לפסוק פיצויים שאופיים הוא "עונשי" מובהק. מטרתם אינה רק לפצות את הנפגע, אלא להעניש את המזיק ולהרתיע את הציבור. כפי שנפסק בע"א 30/72: "במקרים של פגיעה קשה וזדונית בנפגע, ניתן לפסוק פיצויים מוגברים או עונשיים".

ניתוח מקרי מבחן:

נבחן מחדש את הדוגמאות שהוזכרו בטקסט המקורי, לאור העקרונות שפיתחנו:

• פרשת נתניהו נ' יגאל סרנה: סרנה פרסם פוסט על תקרית מביכה שלכאורה אירעה בשיירת ראש הממשלה. הוא לא הצליח להוכיח את אמיתות הדברים. בית המשפט קבע כי סרנה פעל בחוסר תום לב משום שלא נקט באמצעים סבירים לבדוק את הסיפור (הפרת חזקת 16(א)(2)) ופסק פיצוי מוגבר (אך לא מקסימלי) של 100,000 ש"ח, תוך שהוא מציין שהפרסום לא ייחס עבירות פליליות. פסק הדין מדגים כיצד בית המשפט מכייל את גובה הפיצוי לחומרת ההכפשה.
• פרשת "סרבן הגט" ביישוב הקהילתי: כאן אנו רואים דוגמה קלאסית להכפשה בלתי מידתית (חזקת 16(ב)). הנתבעת לא הסתפקה בפנייה לבית הדין הרבני (הגנה על אינטרס כשר), אלא יצאה למסע שיימינג פומבי, שלחה מייל לכל תושבי היישוב וצעקה מחוץ לעסק של התובע. היא בחרה בשפה, בהיקף ובשיטה שהיו הרבה מעבר למה שסביר להגנת האינטרס שלה. התוצאה: בית המשפט ראה בכך כוונה מובהקת לפגוע ופסק את הפיצוי הכפול המקסימלי עבור כל אחד משלושת הפרסומים, שהצטבר לסך של 300,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט כבדות.
• פרשת העיתונאי הדוקומנטרי: גם כאן, מדובר במקרה מובהק של חוסר מידתיות. הנתבע ניסה להסוות מסע הכפשות אישי כ"ביקורת אקדמית לגיטימית". אך במקום לפרסם את הביקורת בכתב עת אקדמי, הוא שלח מכתבים מכפישים ישירות למעסיקיו של התובע במטרה להרוס את הקריירה שלו. המטרה לא הייתה דיון אקדמי, אלא חיסול מקצועי. בית המשפט זיהה את הזדון ופסק פיצויים כפולים בסך מצטבר של קרוב לחצי מיליון שקלים.

פרק ה': המשפט עצמו כזירת ההכפשה השנייה

אחד העקרונות המטלטלים והחשובים ביותר שקבעה הפסיקה הוא שהתנהגותו של הנתבע במהלך ההליך המשפטי יכולה לשמש כראיה מכרעת להוכחת כוונתו המקורית לפגוע, ולהוביל להגדלת הפיצוי באופן דרמטי.

בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 קבע הלכה מחייבת וברורה:

"מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי."

ההיגיון מאחורי הלכה זו הוא עמוק: כאשר נתבע ממשיך לדבוק בשקריו על דוכן העדים, מנסה להשפיל את התובע בחקירה נגדית אגרסיבית, ומעלה טענות סרק, הוא למעשה מבצע את העוולה פעם נוספת, בשידור חי, מול השופט. הוא לא רק מתגונן, הוא ממשיך לתקוף. הוא מוכיח לבית המשפט שכוונתו המקורית לא הייתה טעות, אלא זדון טהור שהוא דבק בו.

אילו התנהגויות בבית המשפט מעידות על זדון?

• התעקשות על "אמת דיברתי" תוך הצגת ראיות שקריות: כאשר נתבע ממשיך לטעון שהפרסום אמת, למרות שהוצגו לו ראיות חותכות לסתור.
• חקירה נגדית משפילה: חקירת התובע על נושאים אינטימיים ולא רלוונטיים במטרה "לשבור" אותו.
• העלאת טענות הגנה סותרות ומניפולטיביות: למשל, לטעון בו-זמנית "לא פרסמתי", "אם פרסמתי זה היה אמת", ו"אם זה לא אמת, פעלתי בתום לב".
• הכפשת התובע בכתבי הטענות: שימוש בכתב ההגנה כבמה נוספת להשתלחות בתובע.

המסר לנתבעים ברור: Fan is a double-edged sword. If your defense is legitimate, fight for it. But if you know you erred, המשך ההכחשה וההתקפה בבית המשפט רק יחפור לך בור כלכלי עמוק יותר.

פרק ו': אסטרטגיה וטקטיקה – מדריך לנפגע ולפוגע

התמודדות עם תביעת לשון הרע זדונית דורשת לא רק הבנה של החוק, אלא גם חשיבה אסטרטגית נכונה, הן מצד התובע והן מצד הנתבע.

עצות לתובע (הנפגע):

1. תעדו הכל, מיד: ברגע שגיליתם את הפרסום, צלמו מסך. ודאו שהצילום כולל את התאריך, השעה, שם המפרסם והיכן פורסם. שמרו כל שיתוף, כל תגובה וכל הודעה. תיעוד הוא חמצן התביעה.
2. אל תגיבו בפומבי: האינסטינקט הראשון הוא להגיב, להכחיש ולהתקיף בחזרה. זו טעות. אתם עלולים לפרסם לשון הרע בעצמכם ולהיגרר ל"מלחמת בוץ" שתפגע בכם.
3. שלחו מכתב התראה מקצועי: פנו לעורך דין לענייני לשון הרע, שיישלח מכתב התראה הדורש הסרה, התנצלות ופיצוי. סירוב המפרסם למלא אחר הדרישות יהפוך לראיה מרכזית להוכחת כוונתו לפגוע.
4. בנו את ה"סיפור" של הכוונה לפגוע: במהלך התביעה, התמקדו בהוכחת הזדון. הראו לבית המשפט את חוסר המידתיות, את השפה הבוטה, את היקף התפוצה ואת סירובו של הנתבע לחזור בו. חברו את הנקודות כדי לצייר תמונה ברורה של מתקפה מכוונת.

עצות לנתבע (הפוגע שהבין שטעה):

1. עצרו את הדימום: אם פרסמתם משהו מוגזם וזדוני, הסירו אותו. מיד. כל שנייה שהפרסום באוויר מגדילה את הנזק ואת החשיפה שלכם.
2. בלעו את הגאווה והתנצלו: התנצלות כנה, מהירה ופומבית היא כלי ההגנה הטוב ביותר שלכם בשלב זה. היא יכולה להפחית את סכום הפיצוי באופן דרמטי, ולעיתים אף למנוע תביעה. ההתנצלות צריכה להיות באותה במה ובאותה בולטות של הפרסום המקורי.
3. אל תשקרו בבית המשפט: אם הגעתם לבית המשפט והבנתם שאין לכם הגנה אמיתית, אל תמציאו הגנות שקריות. זה רק יכעיס את השופט וינפח את הפיצוי. לעיתים, האסטרטגיה הנבונה ביותר היא להודות בטעות, להביע חרטה ולהתמקד בוויכוח על גובה הפיצוי בלבד.
4. שקלו פשרה: הליך משפטי הוא יקר, ארוך ומתיש. במקרים רבים, הגעה לפשרת פיצויים מחוץ לכותלי בית המשפט תהיה הפתרון הזול והנכון ביותר עבורכם.

סיכום: אחריות אישית בעידן של הרס המוני

הדיון בלשון הרע שנעשתה בכוונה לפגוע הוא דיון בגבולות הכוח. הכוח שניתן לכל אחד מאיתנו להביע דעה, אך גם הכוח להרוס חיים של אחר. חוק איסור לשון הרע, ובעיקר הפרשנות שניתנה לו בפסיקה, מבהיר כי כוח זה בא עם אחריות כבדה.

החוק אינו מבקש לצנן את השיח הציבורי או למנוע ביקורת לגיטימית. נהפוך הוא, הוא שואף לזקק אותו. הוא מגן בחירוף נפש על מי שמבקר בתום לב, למען מטרה ראויה ובאופן מידתי. אך באותה נשימה, הוא מפעיל את מלוא עוצמתו המשפטית והכלכלית כנגד מי שמשתמש בחופש הביטוי כבמסווה למסע צלב אישי, ארסי וזדוני.

הוכחת "כוונה לפגוע" אינה עניין של מה בכך, והיא דורשת מהתובע עבודה משפטית יסודית. אך כאשר היא מוכחת, היא משנה את כל כללי המשחק. היא שומטת את הגנות הנתבע, חושפת את מניעיו האמיתיים, ומעמידה אותו בפני סיכון לפיצויים כבדים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים. זהו המסר החד והברור של מערכת המשפט לכל מי ששוקל ללחוץ על כפתור ה"פרסם": מאחורי כל שם טוב עומד אדם, ומאחורי כל הכפשה זדונית עלול לעמוד תג מחיר כבד. מאוד.