האם ניתן להגיש תביעה ייצוגית בגין לשון הרע? מדריך עומק למפגש הבלתי אפשרי בין שתי ענקיות משפטיות

הקדמה: שאלה של סדר גודל וזהות בעידן הוויראלי

דמיינו תרחיש: תוכנית סאטירה פופולרית משדרת מערכון נוקב המציג את כלל תושביה של עיר מסוימת כאנשים קמצנים וגסי רוח. הפוסט בפייסבוק טוען כי כל אנשי מקצוע מתחום מסוים, למשל סוכני ביטוח, הם רמאים מטבעם. סרטון טיקטוק ויראלי מציג התנהגות שלילית של אדם אחד, אך מייחס אותה לכל בני העדה שאליה הוא משתייך. התוצאה: מאות אלפי אנשים, ואף מיליונים, חשים מושפלים, מבוזים ונפגעים באופן אישי. האינסטינקט הראשוני, המתבקש וההגיוני, הוא להתאחד. לאגד כוח, להגיש תביעה משותפת, ולדרוש צדק ופיצוי על הפגיעה הקבוצתית.

אך כאן, בצומת הדרכים שבין הפגיעה ההמונית לרצון בתביעה המונית, ניצבת חומה משפטית בצורה, כמעט בלתי חדירה. נוצר פרדוקס מתסכל: בעידן של תקשורת המונים ותכנים ויראליים המסוגלים לפגוע בקבוצות שלמות ובמגזרים שלמים, דווקא הכלי המשפטי המרכזי לטיפול בתביעות המוניות – התובענה הייצוגית – והכלי המרכזי להגנה על המוניטין – חוק איסור לשון הרע – נראים כעולמות נפרדים שאינם יכולים להיפגש.

מאמר זה אינו רק תשובה לשאלה טכנית. זהו מסע עומק אל תוך אחד הצמתים המרתקים, המורכבים והטעונים ביותר במשפט הישראלי. נצלול אל תוך יסודות שני החוקים הללו ונבין מדוע, ברמה הפילוסופית והמעשית, הם מתקשים להתקיים יחד. ננתח את המחסומים המשפטיים המפורשים שהציב המחוקק, נבחן את פסקי הדין התקדימיים שניסו לאתגר את המחסומים הללו ונכשלו, ונשאל את השאלות הקשות על האיזון בין הגנה על כבוד הקבוצה לבין ההגנה החיונית על חופש הביטוי, הביקורת והסאטירה. בסופו של המסע, תבינו לא רק שאי אפשר להגיש תביעה ייצוגית בלשון הרע, אלא, וזה חשוב יותר, מדוע החוק והפסיקה בישראל בחרו במודע ובמכוון בדרך זו.

חלק 1: שני עמודי התווך – הבנת מהותם של החוקים בנפרד

כדי להבין מדוע שני החוקים מתנגשים, עלינו להבין תחילה את ה"דנ"א" הייחודי של כל אחד מהם. לכל חוק יש פילוסופיה ורציונל שונים לחלוטין.

עמוד התווך הראשון: מהותו של חוק איסור לשון הרע – חוק להגנת הפרט

חוק איסור לשון הרע הוא בבסיסו חוק אינדיבידואליסטי. הוא נולד ונועד להגן על הנכס האישי והאינטימי ביותר של אדם מסוים: שמו הטוב. כל המבנה של החוק סובב סביב הפגיעה באדם (או תאגיד, הנתפס כ"אישיות משפטית" נפרדת).

• הפגיעה היא אישית וסובייקטיבית: הנזק שאותו החוק בא לרפא הוא נזק אישי. תחושת ההשפלה, הבושה, החרדה והעלבון היא חוויה אישית של הנפגע. הנזק הכלכלי הוא נזק לעסקו או למשלח ידו של אדם ספציפי. החוק מגן על ה"אני", לא על ה"אנחנו".
• המוניטין הוא אישי: המוניטין של כל אדם הוא ייחודי. המוניטין של רופא בכיר בעל שם עולמי אינו דומה למוניטין של סטודנט צעיר לרפואה. פרסום מכפיש זהה יגרום לכל אחד מהם נזק שונה לחלוטין, הן ברמה הרגשית והן ברמה הכלכלית. דיני לשון הרע חייבים לבחון כל מקרה לגופו, דרך המשקפיים של הנפגע הספציפי.
• ההגדרה מתמקדת בפרט: סעיף 1 לחוק, המגדיר לשון הרע, מדבר על דבר ש"עלול להשפיל אדם", "לבזות אדם", "לפגוע באדם במשרתו". יחידת הניתוח הבסיסית של החוק היא הפרט.

עמוד התווך השני: מהותו של חוק תובענות ייצוגיות – מכשיר ליעילות כלכלית ושוויון

אם חוק לשון הרע הוא כלי כירורגי מדויק, חוק תובענות ייצוגיות הוא כלי הנדסי רחב היקף. הוא לא נועד לטפל בפגיעות אישיות וסובייקטיביות, אלא בבעיות מערכתיות, לרוב כלכליות, המשותפות לקבוצה גדולה של אנשים.

• הפגיעה היא משותפת ואחידה: הרציונל מאחורי החוק הוא טיפול במקרים שבהם חברה גדולה (כמו בנק, חברת ביטוח או רשת קמעונאית) גרמה נזק קטן ואחיד למספר רב של לקוחות. למשל, גביית עמלה לא חוקית של 5 שקלים ממיליון לקוחות. הנזק לכל פרט הוא זניח ולא מצדיק תביעה אישית, אך הנזק המצטבר עצום.
• הדרישה ל"שאלה משותפת": כדי שבית המשפט יאשר תביעה כייצוגית, חייבת להתקיים "שאלה מהותית של עובדה או משפט, המשותפת לכלל חברי הקבוצה". כלומר, הסיפור של כל חברי הקבוצה צריך להיות כמעט זהה.
• היעילות כערך עליון: מטרת החוק היא לייעל את המערכת המשפטית, למנוע הצפה של אלפי תביעות זהות, ולאפשר לאזרח הקטן לקבל סעד מול גופים גדולים. זהו כלי של אכיפה אזרחית ושל הרתעה כלכלית.

כבר מניתוח בסיסי זה, ניתן להרגיש את המתח המובנה. חוק אחד עוסק בפגיעה אישית, ייחודית וסובייקטיבית. החוק השני עוסק בפגיעה משותפת, אחידה ואובייקטיבית. הניסיון לחבר ביניהם דומה לניסיון לחבר שני קטבים מגנטיים זהים.

חלק 2: החומה המשפטית – ניתוח מפורט של המחסומים בחוק

המחוקק הישראלי, ובעקבותיו בתי המשפט, היו מודעים היטב למתח זה, ובחרו להציב שני מחסומים משפטיים ברורים וחד-משמעיים המונעים הגשת תביעה ייצוגית בלשון הרע.

מחסום מס' 1: הדרך ללא מוצא של סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע

סעיף זה, העוסק ב"לשון הרע על ציבור", הוא יצירה משפטית מרתקת, כמעט פרדוקסלית. הוא בנוי משני חלקים, האחד "נותן" והשני "לוקח".

• החלק הראשון (ה"נותן"): "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד".
  חלק זה, לכאורה, פותח את הדלת. הוא מכיר בכך שניתן להוציא את דיבתה של קבוצה, ומעניק לה מעמד דומה לזה של תאגיד, אשר כידוע, רשאי להגיש תביעת לשון הרע.
• החלק השני (ה"לוקח" – הסיפא): "אולם אין בשל כך עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
  זהו הסעיף שמוריד את ה"שאלטר". הוא קובע באופן מפורש שגם אם נאמרה לשון הרע על ציבור, הדבר אינו מקים עילה לתביעה אזרחית פרטית. כלומר, הקבוצה שנפגעה אינה יכולה לתבוע פיצויים. הדלת שנפתחה בחלק הראשון, נטרקת בפנים בחלק השני.
• ההיגיון שמאחורי המחסום: מדוע בחר המחוקק במבנה המוזר הזה? הסיבה המרכזית היא החשש העמוק מ"אפקט מצנן" (Chilling Effect) על חופש הביטוי. אילו כל קבוצה שהרגישה נפגעת ממערכון, ממאמר ביקורת או מוויכוח פוליטי הייתה יכולה להגיש תביעת ענק, הדבר היה משתק את השיח הציבורי, את הסאטירה, את העיתונות ואת המחקר האקדמי. דמיינו תביעות ייצוגיות של "כל עורכי הדין" בגין בדיחה על עורכי דין, או של "כל חברי מפלגת X" בטענה שהיריבה הפוליטית הכפישה אותם. החשש היה שהאיום בתביעות המוניות יהפוך את השיח הציבורי לרדוד, סטרילי וחסר שיניים.
• הנתיב הפלילי הסגור: הסעיף משאיר פתח צר לנתיב פלילי, אך תולה אותו בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, מאז חקיקת החוק ב-1965, מעולם לא הוגש בישראל כתב אישום מכוח סעיף 4. המשמעות היא שהסעיף כולו הוא "אות מתה" מבחינה מעשית, והוא עומד בספר החוקים בעיקר כדי לסמן את הגבול ולהבהיר שתביעות אזרחיות קבוצתיות אינן אפשריות.

מחסום מס' 2: הרשימה הסגורה של חוק תובענות ייצוגיות

גם אם נתעלם לרגע מסעיף 4, המחסום השני מגיע מכיוון חוק התובענות הייצוגיות עצמו.

• עקרון הרשימה הסגורה (Numerus Clausus): החוק קובע במפורש, בתוספת השנייה, רשימה סגורה ומדויקת של עילות תביעה שבגינן ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית. רוב העילות עוסקות בתחומים צרכניים, בנקאיים, ביטוחיים, הגבלים עסקיים וניירות ערך.
• לשון הרע אינה ברשימה: העילה של "לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע פשוט אינה מופיעה ברשימה זו. המשמעות היא טכנית וחדה: לא ניתן להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית בעילה זו. כל בקשה כזו שמוגשת לבית המשפט, נדחית על הסף מחוסר עילה, עוד לפני שדנים בה לגופה.
• ההיגיון שמאחורי ההדרה: מדוע המחוקק בחר להדיר את לשון הרע מהרשימה? מאותן סיבות בדיוק שהובילו למבנה של סעיף 4. הנזק בלשון הרע, כאמור, הוא אישי ואינו אחיד. לא ניתן לכמת באופן שוויוני את הפגיעה ברגשותיהם או במוניטין של אלפי אנשים שונים. שאלת "האדם הסביר" וההקשר הספציפי של כל נפגע הופכים את הדיון לאינדיבידואלי במהותו, מה שסותר את דרישת "השאלה המשותפת" ההכרחית להליך הייצוגי.

חלק 3: מקרה המבחן האולטימטיבי – פרשת הסרט "ג'נין ג'נין"

שום מקרה אינו מדגים את החומה המשפטית הזו טוב יותר מהסאגה המשפטית הארוכה והטעונה סביב סרטו של הבמאי מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין".

• הרקע: הסרט, שיצא לאחר מבצע "חומת מגן" ב-2002, הציג את פעולת צה"ל במחנה הפליטים ג'נין באופן שלטענת חיילים רבים היה שקרי ומכפיש, ורמז לביצוע פשעי מלחמה.
• האסטרטגיה המשפטית הראשונה – התביעה הקבוצתית: חמישה חיילי מילואים שהשתתפו בקרב הגישו תביעת לשון הרע נגד בכרי. הם לא טענו שזוהו אישית בסרט, אלא שהסרט הוציא את דיבתה של קבוצת "לוחמי ג'נין" כולה, והם, כחלק מהקבוצה, נפגעו.
• פסיקת בית המשפט העליון – חומת סעיף 4: התיק התגלגל עד לבית המשפט העליון, שבפסק דין תקדימי ומכונן קבע את ההלכה הסופית. השופטים, על אף שהביעו אי נוחות מתוכן הסרט, קבעו כי לא ניתן לעקוף את הוראתו הברורה של סעיף 4. הם קבעו שהחוק מגן על שמו הטוב של הפרט, ולא על שמה הטוב של קבוצה בלתי מסוימת. בית המשפט הדגיש את החשש שאם יאפשר תביעה כזו, הדבר יפתח פתח לתביעות של קבוצות רבות אחרות ויפגע באופן אנוש בחופש הביטוי האמנותי והפוליטי. התביעה הקבוצתית נדחתה.
• האסטרטגיה השנייה – התביעה האישית: שנים לאחר מכן, הוגשה תביעה חדשה על ידי לוחם אחר, סא"ל (מיל') ניסים מגנאג'י. הפעם, האסטרטגיה הייתה שונה. מגנאג'י לא תבע כחלק מקבוצה, אלא טען כי הוא ניתן לזיהוי אישי בקטע ספציפי בסרט למשך שניות בודדות, וכי הדברים הנאמרים בהקשר של אותה סצנה מהווים לשון הרע כלפיו באופן אישי.
• ההצלחה בתביעה האישית: הפעם, בית המשפט קיבל את התביעה. הוא קבע כי מכיוון שהתובע הוכיח שניתן לזהותו באופן אישי, הוא עומד בתנאי החוק להגשת תביעה אישית. בית המשפט פסק לו פיצויים משמעותיים.
• הלקח המשפטי: פרשת "ג'נין ג'נין" היא שיעור מאלף. היא מוכיחה כי הדרך לתבוע על פגיעה קבוצתית חסומה לחלוטין, אך הדרך לתבוע על פגיעה אישית – גם אם היא נעשתה במסגרת פרסום רחב יותר – פתוחה לחלוטין. המפתח הוא תמיד היכולת להוכיח זיהוי ופגיעה אישיים.

חלק 4: חלופות ודרכים עוקפות – האם יש בכל זאת דרך לתבוע כקבוצה?

האם החומה אטומה לחלוטין? ישנם מספר תרחישים תיאורטיים ופרקטיקות שמהוות חלופות, גם אם אינן תביעה ייצוגית קלאסית.

• הגשת תביעות אישיות מתואמות: חברי הקבוצה יכולים, תיאורטית, להגיש עשרות או מאות תביעות אישיות נפרדות, אשר ינוהלו במקביל. לעיתים, בית המשפט יחליט "לאחד את הדיון" בתיקים אלו מטעמי יעילות. זהו מהלך מורכב, יקר, ומסורבל מאוד, אך הוא אפשרי.
• חריג ה"קבוצה הקטנה והמסוימת": הפסיקה הכירה בכך שכאשר הפרסום מתייחס לקבוצה קטנה מאוד, שכל חבריה ניתנים לזיהוי, הרי שהפגיעה היא אישית בכל אחד מהם. למשל, פרסום האומר "שלושת השותפים במשרד עורכי הדין כהן, לוי ושות' הם גנבים". במקרה זה, כל אחד משלושת השותפים יכול לתבוע בנפרד, מכיוון שהפרסום זיהה אותו באופן ודאי.
• תביעה באמצעות תאגיד: כפי שהחוק מציין, תאגיד (חברה בע"מ, עמותה רשומה וכו') יכול לתבוע על לשון הרע שפגעה בשמו הטוב ובמוניטין העסקי שלו. אם לקבוצה הנפגעת יש אישיות משפטית רשמית (למשל, "עמותת יוצאי חיל השריון"), העמותה עצמה יכולה לתבוע על הפגיעה בשמה ובמוניטין שלה, אך לא על הפגיעה הרגשית של חבריה.

סיכום: בחירה מודעת של המחוקק ובתי המשפט

התשובה לשאלה שבכותרת היא, אם כן, "לא" חד וברור. לא ניתן להגיש תביעה ייצוגית בגין לשון הרע בישראל. אך חשוב מכך, כעת אנו מבינים שזהו אינו "באג" או חסר מקרי בחוק. זוהי החלטת מדיניות משפטית מכוונת ומודעת של המחוקק הישראלי, אשר קיבלה חיזוק וגיבוי באופן עקבי ועקרוני על ידי בית המשפט העליון.

הבחירה הזו משקפת הכרעה ערכית באיזון העדין שבין שתי זכויות יסוד. מצד אחד, הזכות לכבוד ולשם טוב. מצד שני, הזכות לחופש הביטוי, שהיא נשמת אפה של חברה דמוקרטית ותוססת. המסקנה של המערכת המשפטית הישראלית היא שהסיכון שבפתיחת השער לתביעות המוניות של קבוצות, שישתקו ויצננו את השיח הציבורי, את הסאטירה, את הביקורת ואת היצירה האמנותית, גדול מהתועלת שתצמח מהענקת סעד קבוצתי.

לכן, הדרך להגנה על השם הטוב נותרה, ותיוותר ככל הנראה, דרך אישית. החוק מעניק כוח רב לפרט הבודד ששמו הוכפש וזהותו ברורה. הוא נותן לו את הכלים לדרוש את עלבונו, לקבל פיצוי, ולטהר את שמו. המאבק על כבודה של הקבוצה, לעומת זאת, נותר מחוץ לכותלי בית המשפט האזרחי, והוא צריך להתנהל בזירה הציבורית, התקשורתית והחינוכית.