לשון הרע על אדם שמת: המדריך המלא להגנה על זיכרון יקיריכם

האבל עוד טרי, הזיכרונות כואבים, והלב מסרב להשלים עם האובדן. ובדיוק כשאתם מנסים לאסוף את השברים, זה קורה. פוסט מרושע בפייסבוק, שמועה מכוערת שרצה בקבוצת הוואטסאפ השכונתית, או כתבה בעיתון שמחליטים להטיל רפש ובוץ בדבר היחיד שעוד נותר ללא פגע – הזיכרון. מישהו מפרסם לשון הרע על יקירכם שנפטר.

התחושה היא שילוב בלתי אפשרי של זעם וחוסר אונים. זעם על העוול, על העיתוי, על הרשעות. וחוסר אונים, כי האדם היחיד שיכול היה להפריך את השקרים ולהגן על שמו הטוב, כבר אינו איתנו. הוא לא יכול להשיב מלחמה.

אם הגעתם לכאן, כנראה שאתם ניצבים מול הסיטואציה קורעת הלב הזאת. אתם שואלים את עצמכם: האם יש מה לעשות? האם החוק מגן על כבודו של אדם גם לאחר מותו? האם אנחנו, המשפחה, יכולים להילחם בשבילו?

התשובה הקצרה היא כן. התשובה המלאה מורכבת יותר, והיא נמצאת בלב המדריך הזה. כאן נפרק את הסוגיה המשפטית והרגשית הזו לגורמים, נסביר מי יכול לתבוע, את מי, ואיך, ומהן האפשרויות העומדות בפניכם כדי להגן על מה שיקר מכל – שם טוב וזיכרון נקי.

חלק 1: האם החוק הישראלי מגן על כבוד המת?

במערכות משפט רבות בעולם, התשובה לשאלה הזו היא "לא". התפיסה הרווחת היא שהזכות לשם טוב היא זכות אישית, והיא פוקעת ברגע שהאדם נפטר. אבל כאן, המחוקק הישראלי בחר בדרך אחרת, ייחודית ורגישה.

הבסיס לכל הדיון שלנו נמצא בסעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, סעיף קצר אך רב עוצמה שקובע כך:

"לשון הרע על מת דינה כלשון הרע על חי…"

במילים פשוטות, החוק אומר: להשמיץ אדם מת זה חמור בדיוק כמו להשמיץ אדם חי. אבל, וזהו אבל קריטי שמהווה את לב הסוגיה, החוק ממשיך ומגדיר רשימה סגורה ומצומצמת של אנשים שיכולים לפעול בנושא.

מי רשאי להגיש תביעה? (מועדון הכניסה האקסקלוסיבי)

לא כל מי שהכיר ואהב את הנפטר יכול לצעוד לבית המשפט. החוק מגן על הזיכרון, אך מגביל את זכות התביעה כדי למנוע הצפה של תביעות וסכסוכים. רק קרובי המשפחה מדרגה ראשונה יכולים להגיש תביעה אזרחית. הרשימה כוללת:

• בן או בת הזוג של הנפטר (בזמן פטירתו).
• ילדיו של הנפטר.
• נכדיו של הנפטר.
• הוריו של הנפטר.
• אחיו או אחותו של הנפטר.

זהו. הרשימה סגורה. בן דוד, חבר טוב, שותף עסקי או אפילו הורה של נכד – למרות כאבם ועלבונם, אינם יכולים להגיש תביעה על פי סעיף זה. החוק מתמקד במעגל הקרוב ביותר של הנפטר, מתוך הנחה שהם אלו שנפגעים באופן הישיר והקשה ביותר מהכפשת הזיכרון.

כמו כן, התביעה צריכה להיות מוגשת כשישה חודשים ממועד מותו של המנוח. 

חלק 2: שני מסלולי פעולה – הדרך האזרחית והדרך הפלילית

אחרי שהבנו מי רשאי לפעול, צריך להבין איך פועלים. החוק מתווה שני מסלולים נפרדים בתכלית, עם כללים שונים ומטרות שונות.

המסלול האזרחי: תביעה לפיצוי כספי

זהו המסלול הנפוץ והמעשי יותר עבור משפחה שנפגעה. במסלול זה, קרובי המשפחה המורשים תובעים את המפרסם בבית המשפט ומבקשים פיצוי כספי.

• מה מטרת הפיצוי? הכסף לא נועד "להעשיר" את הנפטר, כמובן. מטרתו כפולה: 
  1. לפצות את בני המשפחה: הפיצוי מיועד למשפחה, על עוגמת הנפש, הכאב והעלבון שנגרמו להם מהצורך להתמודד עם הכפשת יקירם.
  2. לטהר את השם: פסק דין שמחייב את המכפיש לשלם הוא הצהרה פומבית של בית המשפט שהדברים שנאמרו היו פסולים, ובכך הוא מסייע בטיהור שמו של הנפטר.
• האם צריך להוכיח נזק? זוהי נקודה קריטית. בדיוק כמו בתביעת לשון הרע רגילה, גם כאן ניתן לתבוע פיצוי של עד כ-80,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. בית המשפט מבין שהנזק כאן הוא מובנה. הוא לא נזק כלכלי, אלא נזק רגשי עמוק לזיכרון, לכבוד ולמשפחה. 
• לסיכום המסלול האזרחי: אם אתם נמנים על רשימת הקרובים המורשים, אתם יכולים להגיש תביעה אזרחית, לייצג את זכרו של יקירכם, ולתבוע פיצוי כספי שישמש גם כפיצוי על כאבכם וגם כאקט של צדק סמלי. 

המסלול הפלילי: כשהמדינה נכנסת לתמונה

לשון הרע היא לא רק עוולה אזרחית, אלא גם עבירה פלילית. אולם, כאשר מדובר בלשון הרע על מת, המחוקק הציב משוכה גבוהה במיוחד.

• איך מגישים אישום פלילי? בניגוד לתביעה אזרחית, שהמשפחה יכולה ליזום בעצמה, הגשת כתב אישום פלילי על לשון הרע כלפי אדם שנפטר דורשת אישור מיוחד, או הגשה, של לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה. 
• למה כל כך קשה? הסיבה למשוכה הגבוהה הזו היא הרצון לאזן בין שני ערכים חשובים: 
  1. הגנה על כבוד המת: הערך שעליו דיברנו עד כה.
  2. חופש הביטוי והמחקר ההיסטורי: הצורך לאפשר דיון ציבורי, כתיבה ביקורתית ומחקר היסטורי, גם אם הם נוגעים לדמויות שנפטרו ומציגים אותן באור לא מחמיא. אם כל משפחה של כל דמות היסטורית הייתה יכולה להגיש אישומים פליליים נגד כל היסטוריון או ביוגרף, הדבר היה משתק את המחקר והדיון הציבורי.
• מתי היועמ"ש יתערב? ההתערבות שמורה למקרים נדירים וקיצוניים במיוחד. מקרים שבהם הפרסום זדוני באופן מובהק, שקרי לחלוטין, ובעל השפעה ציבורית הרסנית, ללא כל ערך עיתונאי, היסטורי או ציבורי. בפועל, קבלת אישור כזה היא אירוע נדיר ביותר. 

חלק 3: אתגרים ואסטרטגיות בבניית התיק

החלטתם להגיש תביעה אזרחית. הדרך אינה פשוטה, וישנם אתגרים ייחודיים למקרה של לשון הרע על מת.

• אתגר ההוכחה: העד המרכזי, שיכול היה להעיד ממקור ראשון ולהפריך את השקרים – הנפטר עצמו – אינו יכול להעיד. אם מישהו טוען שהנפטר היה חייב לו כספים, או שהיה מעורב בפעילות לא חוקית, על המשפחה מוטל הנטל למצוא ראיות שיפריכו את הטענה. זה יכול להיות מסובך. 
• איסוף ראיות: כאן אין הבדל. יש לתעד הכל באופן מיידי: 
  • צילומי מסך מלאים של הפוסטים, התגובות, הכתבות.
  • שמירת קישורים (URL).
  • תיעוד של כל מי שנחשף לפרסום ויכול להעיד על כך.
• הגנות אפשריות של הנתבע: גם בתביעה כזו, הנתבע יכול להעלות את ההגנות המוכרות בחוק: 
  • הגנת "אמת דיברתי" (אמת בפרסום): הנתבע יטען שהדברים שפרסם הם אמת, ושיש בהם עניין ציבורי. הגנה זו חזקה במיוחד כשמדובר בדמויות ציבוריות (פוליטיקאים, אמנים, אנשי עסקים מוכרים).
  • הגנת "תום הלב": הנתבע יטען שהוא פעל בתום לב, למשל, כשהביע דעה ביקורתית לגיטימית, או שהסתמך על מידע שחשב שהוא נכון.

הצלחת התביעה תלויה ביכולת שלכם, כמשפחה, לאסוף ראיות חותכות שיפריכו את טענות הנתבע וישללו את הגנותיו.

חלק 4: לא רק בית משפט – מה עוד אפשר לעשות?

תביעה משפטית היא כלי רב עוצמה, אך היא לא תמיד הפתרון היחיד או הטוב ביותר. לעיתים קרובות, הפעולות הבאות יכולות להיות יעילות יותר ומהירות יותר.

1. מכתב התראה מעורך דין: לפני שרצים לבית המשפט, ניתן לשלוח למפרסם מכתב התראה רשמי מעורך דין לענייני לשון הרע. המכתב יפרט את לשון הרע, ידרוש הסרה מיידית של הפרסום, התנצלות פומבית ופיצוי. מכתב כזה נושא משקל רב, ולעיתים קרובות הוא מספיק כדי לגרום למפרסם לחזור בו ולסיים את הפרשה. 
2. לנצח בקרב על הנרטיב: הדרך הטובה ביותר להילחם בסיפור רע היא לספר סיפור טוב. במקום להתמקד רק בהסרת התוכן השלילי, פעלו באופן אקטיבי כדי להציף את המרחב הציבורי בזיכרונות חיוביים. 
   • שתפו פוסטים עם תמונות וסיפורים יפים על יקירכם.
   • בקשו מחברים, קולגות ובני משפחה אחרים לשתף גם הם זיכרונות חיוביים.
   • צרו "מסה קריטית" של תוכן חיובי שפשוט "יטביע" את הפרסום השלילי וידחק אותו לתהום הנשייה של הרשת.
3. פנייה ישירה לפלטפורמות: דווחו על הפרסום לפייסבוק, גוגל, או כל פלטפורמה אחרת. השתמשו באופציות הדיווח על "בריונות" או "הטרדה", והסבירו שמדובר בפגיעה במשפחה אבלה ובהכפשת שמו של אדם שנפטר ואינו יכול להגן על עצמו. לפעמים, פנייה אנושית ורגישה כזו יכולה לעבוד.

שאלות ותשובות נפוצות (FAQ)

שאלה: סבא שלי נפטר לפני שנה, ושכנו הזקן מפיץ עליו שקרים בקשר לסכסוך קרקעות ישן. האם אני, בתור נכד, יכול לתבוע? תשובה: כן, בהחלט. נכד ונכדה נמצאים במפורש ברשימת הקרובים המורשים לתבוע על פי סעיף 5 לחוק.

שאלה: אמא שלי הייתה אמנית מפורסמת. יצאה עליה ביוגרפיה ביקורתית, שמציגה כמה צדדים פחות מחמיאים באישיותה, אך נראה שהדברים מבוססים על מחקר. האם אנחנו יכולים לתבוע? תשובה: זהו מקרה מורכב. סביר להניח שתביעה כזו תתקשה מאוד להצליח. כאשר מדובר בדמות ציבורית, ההגנות של "אמת בפרסום" ו"עניין ציבורי" חזקות מאוד. החוק מאפשר ומעודד מחקר ודיון על דמויות ציבוריות, גם אם התוצאה אינה נוחה למשפחה.

שאלה: כמה זמן יש לנו להגיש תביעה? תשובה: חוק ההתיישנות בישראל קובע כי תביעה אזרחית בגין עוולה (ולשון הרע היא עוולה) יש להגיש תוך שבע שנים מיום האירוע. במקרה זה, מיום הפרסום הפוגעני.

שאלה: אנחנו לא רוצים כסף, אנחנו רק רוצים שיורידו את הפוסט המכפיש. מה הדרך המהירה ביותר? תשובה: הדרך המהירה ביותר היא כנראה שילוב של שלושה דברים: דיווח אינטנסיבי לפלטפורמה, פנייה ישירה (ורגועה) למפרסם, ובמקביל שליחת מכתב התראה מעורך דין שדורש הסרה מיידית.

מחשבות לסיום: הקרב על הזיכרון

החוק הישראלי מעניק למשפחה כלים ייחודיים להגן על כבודם של יקיריהם שהלכו לעולמם. הוא מכיר בכך שהפגיעה בזיכרון היא פגיעה ישירה בבני המשפחה החיים, הממשיכים לשאת את אותו שם ואותה מורשת.

עם זאת, הדרך המשפטית אינה תמיד קלה או מהירה. היא דורשת איסוף ראיות, עמידה באתגרים, ולעיתים קרובות, חשיפה מחודשת של הפצע הכואב.

לצד הכלים המשפטיים, זכרו שהכוח הגדול ביותר נמצא בידיכם. הכוח לספר את הסיפור האמיתי, הכוח לחגוג את החיים שהיו, והכוח להבטיח שהזיכרון שיישאר אינו זה שנכתב ברשעות על ידי אדם זר, אלא זה החקוק באהבה בליבכם שלכם. הקרב על שמו הטוב של אדם אהוב הוא המורשת האחרונה והחשובה ביותר שתוכלו להעניק לו.