הגשת תביעה בגין הוצאת דיבה איננה מחזה נדיר בישראל, ומדי שנה מונחות לפתחן של הערכאות תביעות רבות העוסקות בתחום זה. במיוחד לאור התפתחות האינטרנט, והיכולת הזמינה של כל אחד ואחת להפיץ מידע פוגעני ברבים (או להיפגע ממידע כאמור). יתרה מכך, במקביל למבול התביעות בגין לשון הרע אשר נדון בבתי המשפט, הליכים רבים מתקיימים מחוץ לכותלי הערכאות, ונסגרים בפשרה והסכמים.

אדם או עסק אשר מגישים תביעה בשל הוצאת דיבה רשאים לדרוש סעדים שונים. החל מפיצויים, דרך פיצויים מוגדלים (אם מדובר על כוונה לפגוע), וכלה בפרסום התנצלות הכוללת חזרה מהדברים. מנגד, כמובן שלא כל פרסום, פוגעני ככל שיהיה, מהווה מיד זכות לפיצויים.

חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 קובע כמה וכמה הגנות היכולות לעמוד לימינו של המפרסם. חלקם נוגעים לקיומם של פרסומים המוגדרים כ”פרסומים מותרים” (למשל, הוצאת דיבה במסגרת כתב תביעה בהליך משפטי), ואחרות נגזרות מתוך הגנות שונות אשר קבועות בחוק. לדוגמה, הגנת “אמת הפרסום” (אשר נעשה בה שימוש רב בהליכים הנוגעים לכתבות עיתונאיות המכילות לשון הרע, שמבוססות על דיווח אמיתי בעל עניין ציבורי), הגנת תום לב ועוד.

עורך דין הוצאת דיבה

עורך דין הוצאת דיבה

פיצויים בשל הוצאת דיבה – הסכומים והשיקולים לפסיקתם

פיצויים בגין תביעת דיבה בישראל יכולים להיפסק גם ללא הוכחת נזק. הפסיקה הענפה מזכירה פעם אחר פעם את המשפט הידוע – “טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב” (קהלת ז, א). תביעות לשון הרע מסתיימות לעתים קרובות בפסיקת פיצויים בסך עשרות אלפי שקלים, ויש שהסכומים אף מאמירים לכדי מאות אלפי שקלים (ויותר). סכומי הפיצויים נגזרים מתוך מנעד שיקולים כגון:

  • האם מדובר על הוצאת דיבה בכוונה לפגוע?
  • האם הוצאת הדיבה נעשתה בכמה וכמה פרסומים שונים?
  • מה הייתה מידת החשיפה ללשון הרע? (בהקף חשיפה, בזמן חשיפה ועוד)
  • האם המפרסם, לאחר שהועמד על טעותו (ככל שהפרסום היה מוטעה), נקט באמצעים שונים לתקן את הנזק (התנצלות, מחיקה, הבהרה וכדומה)?
  • האם המפרסם היה יכול לדעת בזמן אמת כי מדובר בהוצאת דיבה?
  • האם המפרסם נקט באמצעים סבירים בכדי לברר את אמיתות הפרסום (בין אם על ידי פנייה למושא הפרסום ובין אם באמצעים אחרים)?
  • מהי מערכת היחסים בין הצדדים?
  • האם הפרסום ייחס למושאו מעשים חמורים במיוחד (לדוגמה, עבירות פליליות או מעשים שעלולים לפגוע בפרנסתו, בחייו האישיים וכו’)?
  • מהי מידת הפגיעה שנגרמה למושא הפרסום בעקבות הוצאת דיבתו ברבים?
  • מה מעמדו הציבורי של המפרסם/ המזיק?
  • מה מעמדו הציבורי של הניזוק?
  • עד כמה ניתן “הד ציבורי” לפרסום?
  • מה מידת הנזק שנגרם לתובע?

הוצאת דיבה או חופש ביטוי?

ישראל הינה מדינה דמוקרטית אשר מעלה על נס עקרונות ליברליים שבראשם כמובן גם חופש ביטוי. הזכות לחופש ביטוי עומדת במדרג העליון ביותר של זכויות האדם החוקתיות, וההגנה על חופש הביטוי גורסת כי יש לעמוד על זכותו של כל אחד לבטא בחופשיות את רגשותיו, דעותיו וביקורתו.

כפי שבית המשפט העליון הגדיר זאת “אבן-יסוד בהתנהלותה של חברה חופשית ודמוקרטית” (ע”פ 12781-03-18).

כל תביעת דיבה מקיימת מתח ברור בין זכותו של הנפגע לשם טוב, לבין הזכות שעומדת למפרסם ליהנות מגבולות הגזרה (הרחבים מאד) של חופש הביטוי.

הוצאת דיבה וחופש הביטוי - ייצוג תובעים ונתבעים

הוצאת דיבה וחופש הביטוי – ייצוג תובעים ונתבעים

מה ההבדל בין הוצאה לדיבה ללשון הרע?

האם קיים הבדל בין הוצאת דיבה ללשון הרע? מבחינה משפטית גרידא, שני המושגים הם “היינו הך”. הביטוי “הוצאת דיבה” כלל איננו מושג משפטי בישראל, והשפה הנכונה לתביעות הוצאת דיבה היא “לשון הרע”. חוק איסור לשון הרע אינו מזכיר את המילים “הוצאת דיבה”. בארצות הברית, לדוגמא, קיימת הבחנה בין פרסום לשון הרע בע”פ (slender) לבין פרסום לשון הרע בכתב (libel), כאשר שניהם נמצאים תחת קטגוריית לשון הרע – defamation. הגדרה של הוצאת דיבה, כלומר לשון הרע, מבחינה משפטית, מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965. סעיף זה קובע כי הוצאת דיבה / לשון הרע היא פרסום שעלול לגרום (לפחות) לאחד מאלה:

  • השפלת אדם או עסק בעיני הבריות.
  • עשיית אדם או עסק מקור לבוז, שנאה או לעז מצד הבריות.
  • ביזוי אדם או עסק מסוים בשל התנהגות, מעשים או תכונות אשר מיוחסים לו.
  • פגיעה במשרתו של אדם, במשלח ידו, במקצועו או בעסקו.
  • ביזוי אדם בשל מוצא, גזע, מקום מגורים, דת, נטייה מינית, מוגבלות, גיל או מגדר.

ההבדל בין המושגים “הוצאת דיבה” ו”לשון הרע” מצוי מחוץ לגבולות המשפט וניתן לראותו, לדוגמה, בהלכה היהודית. שם ישנו פער מהותי בין השניים אשר יסודו הוא “יסוד האמת“.

לפי ההלכה העברית, בעוד שלשון הרע הוא דבר אמת אשר עלול לגרום לנזק (כמו רכילות מבוססת), המושג “דיבה” מתייחס לדבר שקר שיכול להסב נזקים לזולת (רכילות שקרית). היהדות רואה בדיבה השקרית עוול חמור יותר ביחס ללשון הרע. אולם גם במשפט העברי שולטת התפיסה כי לשון הרע, אף אם היא אמת לאמיתה, נחשבת לאיסור חמור.

את המקור לאיסור ראוי לייחס לפסוק “לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ” (ויקרא, י”ט, ט”ז) וחז”ל קישרו זאת גם לפסוק “אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר” (דברים, כ”ז, כ”ד). זאת מכיוון שהכאתו של אדם בסתר הינה בפועל אמירת לשון הרע.

הרבנים הגדולים בתולדות העם היהודי עסקו בפירושים לגבי לשון הרע, ובין הכותבים הידועים שנגעו בתחום ניתן לציין את הרמב”ם (בספרו “משנה תורה” וב”קיצור שולחן ערוך”) ואת החפץ חיים, הלוא הוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שדן בנושא רבות ואשר ה”סלוגן” הידוע “לשון הרע לא מדבר אליי” מבוסס על תפיסתו.

וכך כותב החפץ חיים בספרו, הלכות רכילות (כלל ב’, סעיף ב’): “אפילו אבק רכילות, אסור לספר בשום אופן. ואפילו אם האבק רכילות משתמע לשני פנים, אחד לגנאי והשני אינו לגנאי, אפילו אם אומר באופן שמשתמע שהראשון לא התכווין לספר בלשון גנאי, בכל זאת אם יודע שהשומע יאשים שהמספר הראשון סיפר בלשון גנאי – אסור לספר לו. כיון שמחפש עלילה להאשים את חבירו”.

סיפורים ידועים שזורים בתנ”ך בהקשר של הוצאת דיבה ולשון הרע. אחד המפורסמים שבהם הוא סיפורו של יוסף, אשר הוציא את דיבת אחיו בפני אביו יעקב, ועורר בכך את חמת האחים (מה שיוביל בשלב מאוחר יותר להשלכתו לבור והגעתו למצרים).

כיצד מתמודדים עם הוצאת דיבה או עם תביעה בגין לשון הרע?

כיצד מתמודדים עם תביעת הוצאת דיבה? התשובה נגזרת כמובן ממיקומכם בהליך המשפטי. האם אתם האדם או העסק אשר דיבתו הוצאה ברבים, או שמא אתם מתמודדים עם תביעת הוצאת דיבה בעקבות פרסום שביצעתם.

כך או כך, יש לבחון היטב את הפרסום המדובר בהתאם להוראות החוק והפסיקה, רצוי בייעוץ של עורך דין הוצאת דיבה מומחה. לאחר שהוכחה לשון הרע, והוכח יסוד הפרסום, השלב הבא הוא לרוב בדיקה מדוקדקת לגבי אמיתות הדברים. האם הפרסום אכן נכון. יש לזכור כי לפי ההלכה הפסוקה, גם אם קיים שמץ קטן ולא נכון בפרסום, אך רוב הדברים העיקריים נכונים, ייתכן והפגם השקרי לא יספיק בכדי לפסוק פיצויים.

אם הפרסום אכן נכון, יש לבדוק האם יש בו עניין ציבורי. כך, למשל, ברור שאם אדם מפרסם בתיבות הדואר של כל השכנים על כך שאחד הדיירים בבניין סובל מבעיה בריאותית, אשר אין לה השלכות על הציבור, הוא חשוף לתביעת דיבה (כמו גם לתביעה בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות, “בן הדוד” של חוק איסור לשון הרע) גם אם הדברים נכונים ויוכחו במסמכים רפואיים רשמיים.

במידה שהפרסום הינו מוטעה ושקרי, יש לבדוק מהי מידת חריגותו מהאמת והאם המפרסם היה אמור לדעת זאת ו/או לנקוט באמצעים סבירים לווידוא האמת בטרם הפרסום. בנוסף, יש לברר האם הפרסום נמנה על אחד מהפרסומים המותרים במסגרת החוק. לדוגמה, אם מדובר בפרסום לשון הרע או הוצאת דיבה בתלונה שהוגשה למשטרה, והתלונה מסוקרת כלשונה באמצעי התקשורת, תוך הדגשה כי מדובר בטענות אחד הצדדים בלבד, אין בכך בהכרח עילה להגשת תביעה ולפסיקת פיצויים. מנגד, אם הסיקור של התלונה נעשה תוך עיוות הדברים (בין אם על ידי החסרת מידע, ערבוב בין דעות/עובדות/טענות או סילופים), ייתכן והתוצאה תהיה אחרת לחלוטין.

כפי שעורך דין הוצאת דיבה בוודאי יוכל לספר, כמובן שישנה חשיבות להתנהלות הצדדים לאחר “חשיפתה” של הוצאת הדיבה. האם המפרסם עומד על הפרסום ואיננו נסוג ממנו, האם הוא מפרסם הבהרה/התנצלות, האם הוא מסיר את הפרסום וכו’.

היוועצות עם עורכי דין בתביעות דיבה

בהליכים מסוג זה, חשוב להיוועץ עם עורכי דין המתמחים בתביעות הוצאת דיבה. זאת, בכדי לאפיין את הסיטואציה, לבחון את דרכי הפעולה הנכונות ולהתכתב עם הפסיקה בתחום לשון הרע בישראל, המתעדכנת תדיר.

יודגש כי התחום של הוצאת דיבה ולשון הרע עבר בשנים האחרונות מהפכה של ממש בעקבות קלות הפרסום באמצעים אינטרנטיים וווירטואליים.

תביעות רבות בגין הוצאת דיבה מוגשות על בסיס פרסומים שבוצעו בפייסבוק, בטוויטר, באתרי אינטרנט, בקבוצות ווטסאפ וכדומה. הפסיקה איננה תמיד מתקדמת בקצב המהיר של הטכנולוגיה, ולכן גם תיקים פשוטים יכולים לקבל “אופי תקדימי” בעקבות פלטפורמת הפרסום.

הניתוח המקצועי של עורך דין הוצאת דיבה המלווה את הלקוח הוא קריטי, שכן ישנן לא מעט סיטואציות בהן התביעה הספציפית, אפילו אם היא “קטנה” או “נישתית” (לכאורה), מקפלת בחובה השלכות רוחביות על הדין ודורשות מיומנות מיוחדת.

הנה לדוגמה, דברים שנאמרו ממש לאחרונה בנושא זה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע”א 35757-10-16), במסגרת תביעה בגין הוצאת דיבה בפייסבוק שעסקה בהבדל בין Like (חיבוב) ל-Share מבחינת הגדרת המונח “פרסום” – “מדובר בשלב אחד בלבד בהתאמת עולם המשפט למציאות הטכנולוגית המתפתחת ומתקדמת בצעדי ענק בעולם המקביל האינטרנטי, שעולם המשפט מתקשה להדביק ולעמוד בקצבה“.