201607.04
0
0

על תופעת השיימינג ההולכת ומתגברת כנגד בעלי מקצוע

השנה היא 2016, הרשתות החברתיות נוטלות את הבכורה מכלי התקשורת המסורתיים, ואין די באמצעי התקשורת המסורתיים כדי להשביע את רעב הגולשים להתעדכן במידע ובחדשות כמו גם לפרסם ולשתף, מה שגורם ללא מעט תופעות של ביוש ברשת. אז מהו שיימינג? וכיצד מתמודדים איתו ברשת? מאמר מאת עו”ד שלומי וינברג.

הפיכת רשת האינטרנט ל”זירת לשון הרע”

רשת האינטרנט הולכת ותופסת את מקומם של כלי התקשורת המסורתיים.

הנגשת האינטרנט למשתמשי הקצה, והזמן הרב שמבלה האדם המודרני מול מסך המחשב הפכו את רשת האינטרנט לכלי רב עוצמה והשפעה – אולי אף רב יותר מערוצי התקשורת ששלטו בעבר בדעת הקהל, כגון: ערוצי הטלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה ועוד.

בד בבד, הוקמו עשרות אלפי אתרים חדשים באינטרנט, פורומים חדשים בכל נושא אפשרי שניתן להעלות על הדעת (חדשות, צרכנות, פנאי, ספורט, רפואה ועוד), בלוגים שונים וחדשים נוצרים מדי יום ע”י גולשים שונים, בקשת רחבה ביותר של סוגיות, לרבות סוגיות צרכניות, פרסום “דעות” או “עובדות” על בעלי מקצוע שונים (החל מרופאים, עבור דרך טכנאים וכלה במעצבי שמלות כלה) ועוד.

הצגתן של תוכנות להפצת מסרים מיידיים (כגון ווטסאפ וטלגרם) והופעתן של הרשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר, גוגל פלוס ועוד) והנגשתן לכל מי שעושה שימוש בסמרטפון או במחשב, שינתה לחלוטין את כלי המשחק (ברשת פייסבוק חברים, לפי נתונים אחרונים, כ-3.5 מיליון מתושבי בישראל), והפכו אותן לכלי בעל עוצמה אדירה בתודעה הציבורית. הנגישות והוויראליות יוצאות הדופן של פלטפורמות מקוונות אלו משמשות להפצת מסרים, מידע ויצירת “קהילות משתמשים”, ויכולות לשנות תדמית (לטוב ולרע), ואף לקבוע סדר יום ציבורי.

לצד היתרונות החיוביים שבהפיכת האינטרנט לחלק כה חשוב בחייו של האדם המודרני, ולזרימת מידע ודעות, ניתן להצביע גם על תופעות שליליות בהתפתחות הרשת.

כך, למשל, הקלות הבלתי נסבלת כמעט שבה יכול גולש פוטנציאלי להכפיש בעל מקצוע, תאגיד, עסק או אישיות ציבורית, ברשת האינטרנט (בתופעת ה”שיימינג” של בני נוער, הראויה לדיון רציני נפרד, לא אעסוק במאמר זה) הופכת את המרשתת לכר פורה עבור משמיצים וירטואליים. ומכאן נובע הצורך להגנת שמם הטוב של בעלי המקצוע.

התבטאויות שלוחות רסן של גולשים (שזכו בתקופה האחרונה לשם הגנרי “שיימינג” – ביוש), הן בפייסבוק, הן בבלוגים והן בפורומים מקצועיים, נגד בעלי מקצועות חופשיים, ובעיקר רופאים, עורכי דין, וטרינרים, ועוד הפכו בשנים האחרונות חיזיון נפרץ, במיוחד בישראל.

בהקשר של בעלי מקצוע, התבטאויות מכפישות אלו עלולות להיות מפורסמות ע”י קשת של גורמים וממניעים שונים: ע”י לקוחות/פציינטים/מטופלים לא מרוצים או על רקע סכסוך שכר טרחה; שותפים עסקיים לשעבר או מתחרים עסקיים באותו תחום התמחות; עובדים קיימים או לשעבר שהחליטו לבוא חשבון עם מעסיק או קולגה לשעבר, עקב על רקע יחסי עבודה עכורים ועוד.

ככל שמדובר בציבור עורכי הדין או הרופאים, תופעת החלפת דעות בין משתמשי האינטרנט היא מהנפוצות ברשת. מניסיוני, כתוצאה מכך, מוצאים עצמם בעיקר בעלי מקצוע אלו נפגעים מאמירות פוגעניות ברשת, שבחלק מהמקרים אינם רק בבחינת הבעת דעה סובייקטיבית של הכותב על כישוריו המקצועיים של בעל המקצוע, אלא מלווים בסיפורי רקע “עובדתיים” שקריים או מסולפים.

במקרים אלה, כל מי שמקליד את שמו של בעל המקצוע במנוע חיפוש דוגמת “גוגל”  עלול להיתקל באותו פרסום, מה שעלול להרתיע לקוחות פוטנציאליים.

הצלחה בתביעת לשון הרע של בעל מקצוע, עשוייה, במקרים המתאימים, להרתיע הן מעוולים-מכפישים פוטנציאליים נוספים, והן “לנקות” את שמו של הנפגע באמצעות הסעדים שבתי המשפט מעניקים, כפי שיפורט להלן.

בעקבות זאת אף ניתן להצביע על גידול במספרן של תביעות לשון הרע שעניינן פרסומי “שיימינג” באינטרנט, בייחוד נגד בעלי מקצוע.

הסעדים האפשריים בתביעות לשון הרע

המתח שבין שמירה על עיקרון חופש הביטוי לבין השמירה על השם הטוב בא לידי ביטוי גם בסוג הסעדים המוענק למי שנפגע מפרסום מכפיש.

פיצוי כספי

הסעד הנפוץ ביותר בתביעות לשון הרע הינו כמובן, הפיצוי הכספי.

בניגוד לדעה הרווחת ומניסיוני, גם פיצוי כספי נמוך יחסית, של אלפי ₪, עשוי להרתיע מפרסם פונטנציאלי מלהמשיך ולהכפיש. כך, הן נוכח העובדה שככל שימשיך להכפיש – ניתן יהיה להגיש תביעה נוספת, ואז ייקבע פיצוי כספי גבוה יותר (בשל שלילת הגנת תום הלב), והן נוכח פרסום שמו של המעוול כמי שפרסם פרסומים שקריים ו/או דיבתיים שאינם חוסים תחת ההגנות שבחוק.

עם זאת, ראוי, לטעמי, כי במיוחד ביחס לפרסומים חמורים במרשתת, שהוכחו כזדוניים או בלתי מבוססים, או שהיו בעלי הקף חשיפה גבוה (פוטנציאלי או בפועל), נראה גידול משמעותי יותר, בסכומי הפיצויים. כך ראוי יהיה לאזן במקרים המתאימים בין חופש הביטוי לבין ההגנה על הכבוד והשם הטוב, וגם על פרנסתם של העוסקים, וזכותם הקניינית להתפרנס ממשלח ידם, מבלי שיוכפשו לחינם.

סעדים של הסרת הפרסום, תיקון, הכחשה, התנצלות ופרסום פסק הדין.

במקרים המתאימים, ניתן לפנות בפנייה דחופה לבית המשפט בבקשה להסרת הפרסום המעוול בסעד זמני.

סעד זה אינו ניתן כבשגרה, ומדובר בסעד שניתן יותר במשורה בהשוואה לסעדים אחרים, אולם במקרים המתאימים הוא בעל אפקטיביות רבה.

כך, למשל, בהחלטה שניתנה ב-30.6.13 (תאמ (ת”א) 13738-06-13‏ יעקובוביץ נ’ בן יעקב) קיבל בית משפט השלום בתל-אביב (כב’ השופט צימרמן) בקשה לצו זמני שיאסור על המשך פרסומו של דבר לשון הרע נטען ב”יומן רשת” (בלוג) של לקוח לשעבר של אותו עורכת דין, אשר הכפיש אותה לשווא, על רקע סכסוך בענייני שכר טרחה עד להכרעה בתביעה.

בית משפט השלום, בהחלטה מנומקת ומפורטת, ניתח באופן מקיף ומעמיק את האינטרסים הנוגדים המתנגדים זה בזה, והגיע למסקנה, כי אין לאפשר למפרסם, אשר מצוי בסכסוך שכר טרחה עם עורך דינו, לפרסם עליו, במסגרת בלוג אישי, אמירות קשות כי הוא “נוכל” או “רמאי”. בית המשפט קבע, כי גם אם יימצא כי הצדק עם המפרסם בכל הקשור לסכסוך שכר הטרחה שבינו לבין עורכת הדין, אין בכך כדי להתיר השתלחות פרועה וחסרת רסן בעורכת דין, זאת במיוחד לאור חקירות ממושכות על דוכן העדים שנערכו בתיק זה, ואשר העלו כי, למעשה, יקשה עד בלתי אפשרי למפרסם להוכיח את הגנתו.

בית המשפט קבע, כי הפרסום נעשה, על פניו, כמימוש של האיום של המפרסם, ומתוך כוונה לגרום לעורכת הדין להתבזות מול אחרים ולהלבין את פניה בציבור. לאור זאת, הורה בית המשפט למפרסם להסיר את הפרסום המכפיש תוך 7 ימים וחייב אותו לשלם סך של 7500 ₪ כשכ”ט עו”ד (וזאת עוד בטרם נדונה התביעה הכספית).

בתיק אחר, הורה בית משפט השלום בבאר שבע, על הסרת פרסומים פוגעניים כנגד וטרינר בפייסבוק (לרבות סגירת קבוצה שכותרתה הייתה “דרישה לסגירת המרפאה הוטרינרית) וברשת האינטרנט (ת”א 27490-04-13 ברנע נ’ עוזיאל).

את סעד ההסרה ניתן לבקש הן במסגרת הליך זמני (בקשה לצו עשה זמני) והן כסעד קבוע (היינו: לאחר השלמת בירור התביעה, ובמסגרת פסק הדין הסופי).

כדאי לציין, שלאור פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ע”י כב’ השופטת אביגיל כהן (ואושר בבית המשפט העליון), בעניין עמי סביר נ’ גוגל (ע”א 44711-11-14 סביר, עו”ד נ’ בר נוי ואח’, ע”א 39345-11-14 בר נוי נ’ סביר; על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שטרם נדונה), נראה שניתן כיום גם לפנות אל מנועי החיפוש עצמם (ואף לרשתות החברתיות המשמשות כפלטפורמה להפצת המידע), בדרישה להסרת הפרסום. במידה ויוכיח הפונה, כי המדובר בפרסום לשון הרע, שלא אמור להקנות הגנות למפרסם, ומנוע החיפוש יסרב להסיר את התוצאה המעוולת, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט, ישירות כנגד מנוע החיפוש או הפלטפורמה עצמה (הן בתביעה כספית והן בצו זמני להסרת הפרסום).

אף שמדובר בצווים דרקוניים המגבילים את חופש הביטוי, במקרים מסויימים, אין מנוס מכך, ולאחרונה אף נשמעות הצעות בכנסת להסדיר עניין זה בחקיקה.

יוער, כי לשיטתי, אין צורך בחקיקה כזו, שכן סעיף 9(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (הנותן סמכות בידי בית המשפט – “נוסף לכל עונש וסעד אחר” – היינו המדובר בסעיף סל שיורי), כמו גם סעיף 75 לחוק בתי המשפט (“סמכות כללית לתת סעד”) נותנים בידי בתי המשפט את האפשרות להעניק סעד כזה, במקרה המתאים. כך גם ניתן ללמוד מלשונו הברורה של סעיף 75 לחוק בתי המשפט: “כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו”.

סעד אפשרי אחר נוסף הינו סעד “התיקון”

סעד התיקון הינו למעשה, חיוב המפרסם לפרסם הודאה מתקנת, אשר תעמיד את העובדות על דיוקן.

אם למשל, פרסם הנתבע על התובע, כי הינו “רשלן” וכי “רוב מטופליו סובלים מסיבוכים”, יהיה על הנתבע לפרסם (בהקף ובנוסח שבית המשפט יקבע), כי התובע אינו רשלן, וכי מרבית מטופליו אינם סובלים מסיבוכים.

המדובר בסעד עוצמתי למדי – שכן לא זו בלבד שניטל עוקצו של הפרסום המקורי, אלא שאותו מפרסם אשר נשא בראש חוצות את לשון הרע, מחוייב כעת לומר: “הפרסום שפרסמתי אינו נכון”. מובן שהדבר פוגע באמינותו של המפרסם המכפיש, ומנגד מחזק את תדמיתו והמוניטין של המוכפש.

יחד עם זאת, גם כדי לקבל סעד זה יש לעמוד בתנאים מסויימים, שאין המקום להרחיב בהם.

סעד אפשרי אחר נוסף הינו סעד “ההכחשה”. בניגוד למקובל לחשוב, אין המדובר בחיוב המפרסם “להכחיש” את האמור בפרסומו הקודם, אלא המדובר בחיוב הנתבע לפרסם את תגובתו של הנפגע לפרסום המכפיש.

גם סעד זה הינו סעד עוצמתי למדי, שכן הוא הופך את המכפיש ל”מגפון” של המוכפש, ולמעשה שומט את הקרקע בפני כל פרסום שלילי עתידי של המעוול.

סעד אפשרי אחר הינו פרסום פסק הדין שבו זכה התובע בתביעתו. בתי המשפט בדרך כלל לא יורו על פרסום פסק הדין כולו, אלא יקבעו “תמצית פסק דין” שאותה מחוייב הנתבע לפרסם, והמדובר גם כן בסעד רב חשיבות.

כך, קל להבין את העוצמה סעד זה, במקרה שבו מחוייב המכפיש לפרסם (למשל בדף הפייסבוק שלו) את פסק הדין שבו הפסיד, ובו נמתחת עליו ביקורת של בית המשפט, ומנגד, מנוקה שמו של התובע.

נותר להתייחס לסעד אפשרי (או לא?) נוסף – שהינו חיוב בהתנצלות.

קיימת מחלוקת בפסיקה (שטרם הוכרעה בפסק דין מפורש של בית המשפט העליון), האם מוסמך בית המשפט להעניק סעד, הכופה על המפרסם, אשר הפסיד בתביעת לשון הרע, להתנצל בפומבי על הדיבה שהוציא.

הגישות השונות בפסיקה נובעות מהשאלה האם ניתן לכפות על אדם לבצע פעולה שהוא איננו מאמין בה, שכן התנצלות אינה יכולה להיות כנה, אם לא מאמינים בה.

על כל פנים, סעד זה יכול בכל מקרה להינתן על דרך הפשרה, וגם לו יתרונות לא מעטים.

בטרם סיום מספר מילים על הקריאה המסוכנת (לרבות של חברי כנסת) להחלת יתר של הדין הפלילי על תופעת ה”שיימינג”. כבר כיום, ניתן להצביע על תופעה שלילית ההולכת ומתגברת בשנים האחרונות של “פליליזציית יתר” (כחלק מתופעה נרחבת יותר של “משפטיזציית יתר”) של החיים, ומשטור החיים בארץ ע”פ המשפט הפלילי. תופעה זו (הבאה לידי הן בחקיקת יתר, והן בגידול ניכר ומדאיג במספר החקירות, המעצרים וכתבי האישום ע”י רשויות האכיפה) אינה הרסנית רק לבריאותה של החברה, אלא גם מסוכנת להמשך קיומו של מרקם החיים העדין בארץ. הדבר נכון גם (וביתר שאת) ביחס לחופש הביטוי ולקריאה לעשות שימוש רב יותר בחקירות משטרה, מעצרים וכו’ ביחס לפרסומים השנויים במחלוקת. גם במכשיר הקובלנה הפלילית יש לעשות שימוש מצומצם ביותר, שכן קיים חשש של ממש ששימוש במכשירים אלו להצרת חופש הביטוי (גם בהתבטאויות קשות, כל עוד אינן מהוות הסתה), עלול יהיה בסופו של יום, לגרום, בפראפרזה על התבטאות בעניין אחר לחלוטין מהעת האחרונה של כב’ נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, להפיכתנו למדינה מסוג המדינות אליהן איננו רוצים להידמות.

על כן נראה, כי המשפט האזרחי הוא השדה הנכון להתמודדות עם תופעת השיימינג.

לסיכום, נראה, כי תופעת ה”שיימינג”, על פניה וצורותיה השונים, עתידה עוד להעסיק רבות את בתי המשפט בשנים הקרובות, ונותר יהיה לראות, כיצד יצליח המשפט להתמודד עם הקצב הבלתי פוסק של הטכנולוגיה המלווה כל תחום בחיינו.

הכותב הינו שלומי וינברג – עורך דין העוסק בלשון הרע, יו”ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין.